בהיותי  נער בן 12 בערך, לימדני סבי  מוסר וערך,
הכין אותי לבר המצווה,  ולכבד את בני גיל השיבה.
היה מקיש במקלו, על תריס חדרי שאקום,
הייתי קם במהירות, לחכות שיתעורר היקום.

זוהי שעת הנץ החמה:  הסביר סבי המתחשב,
לא מבדילים בין תכלת ללבן, ובין כלב לזאב.
למדתי להניח תפילין, ולהתעטף בטלית בהידור,
את סדר התפילות הנכון, ולהשיב לשליח ציבור.

כשבוע לפני הבר מצווה - הפתיעני סבי יוסף,
הביא לי סידור מפואר, מעוטר בכריכה של כסף,
חרוז כחול מוטבע בו , ועיצוב בכל תבליט,
כך - מול כל המתפללים, סבי הוציא מתיק הטלית .

"את הסידור תפתח, ותלמד את סדר התפילות",
שם ידיו על ראשי לברך, ונשק על המצח קלות.  
עברה הבר מצווה בהצלחה, ואיתה ההתרגשות,
התקררו הלילות, והסידור עבר לארון - לקישוט.

וסבי היה מחריש, לא חשף את אכזבתו.
וגם אם חסר למניין, כבר לא קרא לי לבוא,
לא ידעתי שנפגע, לאחר שראה בי דור ממשיך,
והגיע זמני לסיים את הצבא, ורווקותי להשליך.

למחרת החתונה, בין כל המתנות הרבות,
מצאתי את המתנה של סבא, עם פתק מזל טוב.
מטריה- נתן לי סבא, לא חדשה מהחנות,
ברזל אחד  זז הצידה, והלחצן עומד למות.

וכשראיתי שוב  את סבא, בחיוך אותו שאלתי:
לבר מצווה סידור לתפארת, ולחתונה מטריה שלא נסגרת?
סבי חייך ואמר :"הסידור שלך סגור - בחושך הוא נשכח-
אך את המטריה הזו ,יא איבני - אני בטוח שתפתח".

תוכן הסיפור אמתי, שלהי שנות השישים- סופר ע"י ידידי הטוב
והיקר, ראש החוג לתנ"ך בראשל"צ: מר יזהר סייבי.