אני זוכר את לילות הקיץ בקיבוץ...
איך אני וטוביה היינו מתגנבים אל הרפת,
יושבים על ערימת חציר ומפליצים...
ואז התמוטט הגג כי הירח נפל עליו,
ואני וטוביה מצאנו את עצמנו בבית-חולים,
חבושים מראש עד זין
"אני אוהב אותך, טוביה," אמרתי לו בדמעות.
"גם אני אותך," הוא אמר תוך כדי שהוא מתייפח בבכי.
"למה זה מגיע לנו?" שאלתי את טוביה.
"למה באמת?" הוא שאל.
"אני לא יודע," עניתי, "זה כנראה מזל רע,"
"אין דבר כזה מזל," הוא אמר, "הכול מכוון מלמעלה,"
"אלוהים הפיל עלינו את הגג?" שאלתי.
"כן," הוא אמר.
"למה?"
"כי הוא אוהב אותנו,"

מאז כל יום כשאני הולך לבתי קרובים,
אני מחבק אותם, בוכה איתם, ומפיל עליהם את הגג.
כי אני כמו אלוהים, ואלוהים אוהב בני-אדם.
"תשאלו למה זה מגיע לכם," אני אומר להם בייסוריהם.
"באמת, למה זה מגיע לנו?" הם שואלים.
ואז פניי מתכסים דמעות,
ואני נזכר בלילות הקיץ בקיבוץ,
בהם אני וטוביה היינו מתגנבים אל הרפת,
יושבים על ערימת חציר ומפליצים...