אני רצתי היום. כן. לא ניכנס אויר לגוף והתנשמתי בכבדות.
כשהיגעתי לקצה הדרך היסתובבתי. בדרך חזור סידרתי את ריצתי
המרושלת כך שארגיש את המתניים. שיחררתי אנקות, כאב מהשכמות
שסירבו לתת לאוויר לעבור.  כמו שתי משקולות מבטון הן עושות
טוויסט מצד לצד ולאט לאט עם הזעה מתרככות. ואז..ממותן ימין אני
מתחילה לקלל יא בן זונה יא מניאק כוס אמא שלך אדם (אבן). אמרתי
את זה בקול שכול האוויר ישמע.  כוס אמא שלך יא חרה. אני אעבור
אותך ואשיל אותך. ואת הזיהום שהותרת בי. המותן השמאלית שרפה
וביקרה אותי תראי איך את נראית . את כבר את שלך עשית. הרסת את
עצמך ולא נותר דבר.  חיזרי הביתה מה נראה לך שאת עושה . את לא
תצליחי . אין סיכוי. הירגשתי באותו הרגע את כול צידי השמאלי
כושל ונגרר אחורה כול כך חלש וחולה מכף רגל ועד עין שמאל.
.  העיניים כמעט מאבדות את אחיזתן הרציונאלית ומתקהות ובית
החזה כמו רוצה להעמד עם הידיים למעלה בכניעה לעצור. לא יודעת
מאיפה מצאתי את הכוחות לנשום עוד ולהמשיך לרוץ. קדימה. רצה
ונושמת ואז זה קרה כבמטה קסם . קשה לי לאמר מה הייתה התפנית
כשניכנסתן לרוחי  .אתן ,הנשים החדשות בחיי שמלוות אותי ברגעים
חטופים ומספקות לי הצצה לעולם אחר. אלה שאומרות לי שהתספורת
יפה ,אלה שמתבוננות עלי בשיעור  באהבה, אלה שעוזרות לי להכין
שיעורי בית  ואלה שמחבקות אותי אחת לשבוע. אלה שבלא מודע שרות
לי שירים , לחשים שמצדדים במהות הכי עמוקה שבי. וסוף סוף חמצן
ללא חסימות ולא היה עוד צורך להאבק בגוף .