מצחיק איך דברים צצים כשאתה מת.
נגיד השיעור מוזיקה הזה בכיתה ג'. המורה הרוסייה, נראה לי
שקראו לה לודמילה, ניסתה ללמד אותנו שיר ישראלי. בטח נעמי שמר.
וכולם איכשהו הצליחו לעשות לה ומי ורה בחלילית ורק אני לא
הבנתי איך לעזאזל אמורים גם לנשוף, גם להגיד "לה" לתוך החלילית
באותו זמן, וגם להצליח להתרכז כשלודמילה מדברת במבטא המצחיק
שלה, אז יצא שזייפתי ממש. האמת היא שעכשיו אני די בטוח שלא
הייתי היחיד, כי אופיר שהיה איתי ביסודי ובפלוגה אמר שהוא גם
אף פעם לא הצליח, אבל הוא זרם עם כולם. "נו מילא," הוא אומר,
"רק בנבל מנגנים פה בכל מקרה." והוא תכלס צודק, וגם הייתי רק
בכיתה ג', אז זה לא באמת משנה. חבל רק שאיזה הורה מניאק שבדיוק
בא לאסוף את הילדה שלו היה חייב לצלם אותנו מנגנים. ועכשיו
פתאום "Ynet" מנסים להוציא אותי נגן חלילית מקצוען ו"בעל עתיד
מזהיר" כי "פשוט היה לו כישרון מיוחד להצליח בכל מה שהוא
ניסה." כשקראתי את זה כמעט צחקתי, אם זה לא היה כל כך עצוב.
אני די בטוח שהמחנכת שלי לא זכרה את הפרצוף שלי בכלל עד שהוא
היה מחורר מכדורים ובחדשות. ואני לא מבין למה הם לא יכלו לעשות
כמו "הארץ" ופשוט לכתוב ש"שלושה חיילים נורו בעזה בגלל שהממשלה
חרא ורק לא ביבי," אולי חוץ מהקטע על הממשלה. "עזוב אותך,
אחי," מנסה לעודד אותי אופיר, "היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
ראית מה עשו למיכאל?" ואני מהנהן, כי באמת זה נכון, מיכאל נדפק
לגמרי. מסתבר שפעם אחת כשהוא היה אידיוט בן 17 הוא חשב את עצמו
סופר, ועכשיו כולם קוראים איזה סיפור אחד שהוא כתב במיטה
וצוחקים, ורק אימא שלו קוראת את אותו סיפור ובוכה.