סוף היום. יום שישי בערב.
הוא עושה הכנות אחרונות לקראת שבת.
אני כבר מפורקת מהבישולים והניקיונות,
והילד הקטן שלא רצה לישון.
"תדאג לו, טוב?"
אני אומרת מתוך השמיכה,
והוא עונה באופן מדוד,
בהינד ראש.
אני מרגישה אשמה.
הוא גורם לי להרגיש אשמה.
הוא שם את פלטת השבת ושוטף כלים,
אז שם על הפלטה את הבישולים.
הילד יישן.
הוא ג'ינג'י, הילד.
קצת מוזר, כי רק סבתא שלי הייתה ג'ינג'ית.
היא נפטרה לפני עשר שנים,
לפני שהילד נולד.
"קשה לך, אה?"
הוא שואל, ואני עונה "ווואוו," אומלל.
אבל הוא לא שואל ואני לא עונה.
הוא רק מתכונן לבית-הכנסת,
כבר רחוץ ומסודר.
"הילד יישן?" אני שואלת.
"כן." הוא עונה.
אני יודעת שהילד יישן,
סתם שאלתי, להרגיע.
אני מדליקה מוזיקה יוונית וצוללת בין השמיכות.
לילה אחרון חלמתי שאני ילדה.
הוא חושב שאני יישנה.
אני מרגישה אותו לוקח את הטלית והולך.
הדלת נסגרת, ננעלת.
הראש שלי הופך רפה,
אני קמה לשתות כוס חלב.
אני שותה שלוש כוסות.
אני מביטה על הילד, הוא יישן.
אני נכנסת למיטה שלי.
אני נרדמת.