מרשים לי לפעמים לשבת על הכיסא
אני טובע בכיסא
מסביב ציפורים רגילות מקורים חדים
כנפיים נעות ולא עפות,
רק קצת חגות
הם מרשים לי לפעמים לטבול בבריכה
היא מלאה שתן וזבל דגים
אני שומע את המציל צועק מרחוק -
"בוא, בוא,"
ומניע את ידיו בהזמנה,
להציל אותי מעצמי
אבל הוא רחוק בממד אחר,
ומכוסה ערפל של זמן
מעל שמיים גדולים כחולים נקיים,
רחבים מתוחים עד כאב
מנדנדים אותי בין מציאות למציאות על העולם הזה
והבריכה כמו אמבטיה גדולה מניעה אותי מצד לצד
הפצעים הישנים נפתחים בגופי,
ועושים בו חורים
כמו חורי בשר שחורים
אני מנסה לאחוז במים
במים לא אוחזים.