אתמול גיליתי על אנשים שגורמים ללב שלך להתפוצץ מכאב.
גיליתי על אנשים שמכאיבים בלי כל כוונה,
מחבקים לך את הלב כל-כך חזק שתוכלי להישבע שאת לא מסוגלת
יותר.
הלב שלי התפוצץ כמה פעמים בעבר, אבל הכאב הלא מוכר של האהבה,
הוא שונה. לא חונק אותך כמו תחושת הבדידות.
את בטח מכירה את הכאב ההוא, זה המקפיא לך את הנשמה? לא-לא...
יש כאב אחר המצית אותך מבפנים, מלווה לחיים אדומות וכפות
רגליים מדגדגות;
אותו כאב מגלגל אותך על הרצפה וגורם לך להאנק, בזמן שאת מנסה
להפסיק לצחוק כל-כך חזק, כי שתית רגע קודם לכן כוס קולה ענקית
שלוחצת לך על השלפוחית.
את בוחרת להסתכל על חצי הכוס המלאה, ששרירי הבטן מוכנים מוקדם
מתמיד לצרפתים שרופים על החוף בתל אביב.
והכאב הזה: הוא אוחז ידיים בביטחון עם אותם האנשים שלא רוצים
ממך כלום, מלבד לשהות בחברתך.
האנשים הללו ילמדו אותך ליהנות מהסחרחורת שמגיעה בעקבות
חיבוקים הדוקים מדי,
הם יבינו איך זה מרגיש כשהלב כמעט ומתפוצץ מאושר;
אנשים המשתמשים באהבה כדי להתחמם בימות החורף הקר,
הם יודעים מה זו ההרגשה שהחיוך פתאום נופל לרצפה.
בעיניים בורקות פתאום עולות הדמעות, וזגוגיות משקפות את
המלחמות הפנימיות.
את לא צריכה להסביר להם על הפחד מהבלתי נודע, על התרחיש הגרוע
ביותר שעולה לך על הדעת- שאת מעדיפה להישאר עם הרע, מאשר לחיות
בפחד מהטוב.
אולי יום אחד תצליחי לנשום לרווחה, מבעד לזוג ידיים מרפות,
זה בסדר, הזרועות הללו יודעות איך זה לבלות בדייט צמוד עם
אסלה;
כשהכאב המוכר שוב מציף, והבטן מתהפכת בבהלה.
אבל את תראי, הם יהיו שם לאסוף ולהחזיק בשיערך, ישבו לצדיך על
הקרמיקה הקרה-
הם יהיו שם, ולא יבקשו כלום בתמורה.