הפעם הראשונה שלהם הייתה ליד העמוד עם הצעיף. בעצם, הרבה דברים
קרו להם ליד אותו עמוד. הוא כנראה לא היה כל כך מיוחד לאנשים
אחרים, העמוד הזה, סתם עמוד ברחוב שמעוני כמו כל שאר העמודים.
בשבילם מה שהיה מיוחד בו זה מה שהיה תלוי עליו - צעיף, אדום
וצהוב עם נגיעות של ירוק שנקשר על העמוד בערך בגובה החזה. עינב
תמיד אמרה שהוא מכוער ובטח בגלל זה השאירו אותו שם, אבל אני
לעצמי חשבתי שעליה הוא היה יכול להיות יפה, להוציא לה את הירוק
הקסום שמסתתר עמוק בעיניים. ממילא זה לא משנה עכשיו, אף פעם לא
היה לי את האומץ להוריד אותו מהעמוד. תמיד היא צחקה עלי שאני
פחדן, שלא יקרה שום דבר, אבל בלב קיוויתי שאם לא נוריד את
הצעיף שום דבר לא יוכל להיהרס, קצת כמו לשים טבעת על אצבע.

בהתחלה הם היו משתעשעים אתו. לפעמים הייתי שם אותו מעל הפה כמו
שפם, ובפעם הראשונה עינב כיסתה לי את העיניים ונישקה אותי,
נשיקה עדינה ומהוססת כזאת. אחר כך זה נהיה הרגל. "ניפגש
בצעיף?" ותמיד היא הייתה מנשקת אותי שם, ליד העמוד. בהתחלה עם
רגש, אחר כך פחות, אבל היא הייתה חייבת, אחרת בשביל מה אנחנו
נפגשים שם?

רק בפעם האחת לפני אחרונה שלי ליד העמוד היא שברה את הרצף,
ואני שתקתי.

אתמול חזרתי מהמכולת ועברתי לידו שוב. רציתי לתלוש אותו
מהעמוד, רציתי לצעוק ולכעוס ולשרוף אותו ואת כל הצעיפים בעולם.
אבל עינב צדקה, באמת הייתי פחדן.