יום ההולדת שחלף היה מלא תוגה.
בלי נרות ובלי עוגה.
רק מחשבות על העבר, וערגה.
יום בלי מתנות,
אבל עם חשבונות-
חשבונות נפש ארוכים, בערמות.
המספרים התחלפו שוב,
בזמן שהרהרתי במה שלא ישוב,
בכל מה שאבוד, אך בתוכי צרוב.
היה שם שביב תקווה שנגוז למחרת,
ברגע שהעמקתי קצת את המבט-
לא בחשק רב מדי. לאט לאט.
הייתי אמורה לחגוג, לשמוח,
אך כל מה שרציתי זה לברוח.
לחלוטין חסרת מנוח.
לפני שנכנסתי למיטה,
הבטתי ארוכות בעלטה.
כה רהוטה!
וחלומותיי? מעורפלים,
מהוססים, חסרי מילים,
מבוהלים.
יום ההולדת שחלף איננו עוד.
בפעם הבאה אולי אלך לרקוד.
אשכח הכול ואשתדל שלא למעוד. |