כשהייתי רווקה ונזקקתי לתקווה, לנחמה כלשהי ברגעים קשים של
בדידות מכרעת, הייתי מדמיינת את הגבר שנועד לי. ניסיתי לחשוב
מה הוא עושה באותו הרגע, כי היה ברור שהוא קיים איפשהו, ושפשוט
עדיין לא נפגשנו, שעדיין לא הופגשנו בידי הגורל. ניסיתי להעלות
בדעתי את כל האפשרויות האפשריות; עובד, ישן, יושב, אוכל, רואה
סרט, מתאמן, נוהג, עושה קניות, מדבר בטלפון, עושה סקס, מתקלח.
הייתי שואבת נחמה רבה מהידיעה שככל שהרשיתי לעצמי להפליג
בדמיוני, כך עלו הסיכויים שאחת הפעילויות שחשבתי עליה באמת
נעשית על ידו באותו רגע. זה הפך אותו לממשי וקרוב אליי,
ותיארתי לעצמי איך אספר לו פעם שהייתי משחקת במשחק הזה, של
לנחש מה בדיוק הוא עשה, ובדמיוני הוא תמיד היה קשוב ומעוניין
במה שהיה לי לומר, והיה בינינו מגע גופני כלשהו כשדיברתי,
חיבוק או הישענות על כתף או לפחות נגיעת ברך בברך. מעולם לא
שאלתי את עצמי מה הוא ישיב אך הייתי מסופקת מהמחשבה שתשובתו
ודאי תהיה גברית, נבונה, שתמלא אותי אושר.
וכך אני ואותו אלמוני היינו מתחברים והופכים לאחד שלם, שהורכב
משני חצאים שתאמו אחד לשני, ושנפגשו לפי התזמון שנקבע מראש על
ידי הגורל.
ועתה, כשאיני רווקה עוד, אני בוהה בגב שלך בחשכה ומנסה להיזכר
ברגש הזה, של התקווה, שהצלחתי לזמן פעם בקלות כה רבה, שמפתיעה
אותי כעת, מול הממשות והמוצקות של צורתך בחשכה, שנראית מעט
מופשטת, אך דווקא המציאותיות שלה והיעדר כל דמיון אפשרי הם
שהופכים אותה למייאשת. וזו תחושה שאין באמת מילים שיוכלו לתארה
במדויק, כי היא מורכבת מסך כל האכזבות שהכו בי לנוכח אי ההתאמה
בין כל האושר שהרשיתי לעצמי לדמיין לבין כל הייאוש שמעולם לא
הייתי מאמינה שאוכל לשאת. אני תוהה האם אין זה בזבוז משווע
שדווקא אתה היית אותו הגבר שדמיינתי אותו בעשרות מצבים שונים,
רק בלי הסיפוק שתמיד התלווה לכך. ואני מתפללת להזדמנות שנייה,
לגורל חדש וחף מטעויות, כי אם הוא לא יופיע להציל אותי,
אנטיגונה ממני לא תצא.
|