תיכף אימא תיקח את המסרק ותתחיל להילחם בשיער שלי. את מעט הכוח
שיש לה בבקרים היא תשקיע במסרק ולא תצליח להיכנס פנימה לתוך
הסבך. ואז היא תגיד "זה לא שיער מה שיש לך על הראש, זה יער",
ואני אשתוק ובלי להסתכל אחורנית אדע שנפתח אצלה הברז של הדמעות
והדמעה הכי כבדה תנשור  מהלחי שלה לתוך היער שלי. ככה כל פעם
מחדש.
ואני לא רוצָה  שהיא תדע שגם אני בוכה בִפנים, כי זה יעשה אותה
עוד יותר עצובה. אז אני מתאפקת ומרשה לברז הדמעות שלי להיפתח
רק אחרי שאני סוגרת את הדלת אחרי. את הדרך לבית הספר אני רואה
בקושי דרך הדמעות וכשאני נכנסת לכיתה המורה כבר בפנים. "או,
הגיברת לא הצליחה לקום בזמן" היא תגיד בלגלוג ותבקש שאימא תבוא
לדבר איתה.  אבל אני יודעת שלא אגיד לאימא כלום ורק אשב בשקט
בכיתה ואשחק עם התלתלים שלי ואנסה למתוח אותם כדי שיתיישרו כמו
שאימא רוצה. ככה כל פעם מחדש.
אימא אומרת שירשתי את השיער של אבא. אבל בגלל שאבא עזב אותנו
עוד כשהייתי קטנה, אני לא יכולה לבדוק את זה. פעם שמעתי אותה
אומרת למישהי "רק צרות הוא השאיר אחריו". לי היה ברור שהיא
מתכוונת גם לשיער שלי ולא רק לדרישות, לחובות ולקנסות שמתחבאות
בתוך המעטפות האלה שכתוב עליהן "מדינת ישראל, ההוצאה לפועל",
אלה שאני מוציאה מהתיבה ומעלה לאימא. ואז היא פותחת אותן
ונאנחת. ככה זה כל פעם מחדש.
להבדיל ממני, השיער של אימא חלק כמו משי. וארוך, ושחור ומבריק.
לפחות ככה הוא היה פעם. לפני  שהמילה "טיפולים" נכנסה לחיים
שלנו. כי יום אחד כל השיער של אימא נשאר על הכרית. ארוך, חלק
ושחור. מפוזר בעיגול כמו קרניים של שמש שחורה שמקרינה רק דברים
רעים. אימא הזהירה אותי מראש שזה מה שעלול לקרות ב"טיפולים"
וגם צעקה לי שלא להיבהל ממנה כשתצא מהחדר שלה. היא נראתה נורא
בלי השיער שלה ואני ניסיתי להחזיר אותו בחזרה למקום והוא נפל
ואז אמרתי לה שהנה, לא רק אבא עזב אותה ושתינו התחבקנו ובכינו
ואני ליטפתי לה את הקרחת ואמרתי לה שהיא יפה גם בלי שיער. ואני
לא מפסיקה להגיד לה את זה. ככה כל פעם מחדש.
לקרחת של אימא אני כבר התרגלתי כמו גם לניסיונות שלה בכל בוקר
מחדש ליישר לי את התלתלים. ברור לי שהייתה רוצה לראות שיער יפה
כמו שלה היה פעם, צומח על הראש שלי. אז היא מנסה בכל הכוח
ונכשלת. ואני עצובה בשבילה. ככה זה כל פעם מחדש.
כשאימא מנסה לסרק אותי, אני לא יודעת איפה יותר כואב לי. אם
בראש או בלב. אבל לא רק אני סובלת. לפעמים מרוב שאימא מתאמצת,
נשברת למסרק שן. ואז שוב אימא נאנחת וממשיכה לסרק. לא רק על
אימא אני מרחמת, גם על המסרק המסכן. ראיתם פעם חיוך של זקן בלי
שיניים? ככה בדיוק הוא נראה. לא יודעת למה, אבל יש לי סימפטיה
אליו. אולי כי הוא הגבר היחיד בבית, אולי כי אני זוכרת איך היה
נראה פעם. וכשנופלת לו שן, אימא אומרת שהגיע הזמן לקנות חדש
ו"כשתהיי במכולת תקני מסרק" אבל אני אף פעם לא קונה אחד חדש.
הרי בקושי האיש מהמכולת מסכים לרשום את המעט שאני קונה אצלו,
אז להוסיף עוד מסרק? ככה זה כל פעם מחדש.
מרוב שאני מחפשת דרכים לשמח את אימא עם השיער שלי, אתמול בלילה
המסרק הישן הזה הופיע בהתחלה של החלום שחלמתי. הוא חייך אלי
חיוך מסכן כזה, כמו של מקבץ נדבות ורק אמר שהוא עייף. לידו
עמדה אשתו, מברשת שמנמנה עם זיפים שעובדת בבית אחר. אני נגעלת
מנשים עם זיפים, ורק מתוך רחמים על המסרק, נשארתי לידם. "תעזרי
לו" צווחה המברשת שנראתה אפילו זקנה יותר ממנו בגלל  שערות
השיבה שהיו תקועות לה בין הזיפים. "אבל איך?" שאלתי. זוג
מספריים התערב והציע לחתוך לי את השיער. "זה פתרון לטווח קצר"
שללה המברשת. "כי הרי השיער יגדל שוב" השלים אותה  המסרק. שוב
הגענו למבוי סתום. כן, ככה זה כל פעם מחדש.
מן השמיים נחת מגהץ כמו איזה עוף דורס. לא אחד פשוט אלא מגהץ
אדים. מהסוג שפעם אימא הכי רצתה. אבל זה היה מזמן כי עכשיו היא
אומרת כל הזמן שיותר מהכול היא רוצה לגמור כבר עם ה"טיפולים".
אבל בחלום לא היו "טיפולים" אלא מגהץ אדים שהציע כי הוא יישר
לי את השיער. "תראו," הוא אמר למסרק, לאשתו, למספריים ולי תוך
שהוא פולט סילון של קיטור חמים מאפו, "אני הרי מומחה בהחלקת
קמטים. אז בואי הנה חמודה" ככה הוא קרא לי, "תשכבי עם השיער
פרוש על קרש הגיהוץ ואני אעבור עליו". הכתף שלי התרוממה מעצמה
כמה פעמים בתנועת סירוב. אז המגהץ הציע לי סוכרית תרנגול אדומה
כדי שאשכב על הקרש. ניסיון פיתוי של ילדה קטנה, סוכריה. כן,
ככה זה כל פעם מחדש.
מיהרתי לברוח מהם. רצתי הרבה בחלום עד שהגעתי לים. התיישבתי
לנוח על החול החם, המפנק. "פוף של הטבע" כמו שאימא הייתה קוראת
לו כשעוד היינו הולכות לים. "למה את בוכה, ילדה?" שאלו אותי
הגלים. סיפרתי להם את כל הסיפור על אימא והשיער שלי ועל ההצעות
של המספריים והמגהץ. "בואי, היכנסי לים ותטבלי את הראש בתוך
המים. כל התלתלים שלך יתיישרו מיד" אמרו הגלים. "אתם בטוחים?"
שאלתי. "מתחייבים" והגלים נשבעו לי בהן צדק. קמתי מהחול
ונכנסתי למים. הם היו חמימים, נעימים, מזמינים. "עוד, עוד"
עודדו אותי הגלים להיכנס יותר פנימה לכיוון המים העמוקים. "לא
ילדה, תיזהרי" צעק לעברי הקצף שרכב על הגלים ונעלם ואז הוא שוב
הופיע והספיק לצעוק "הגלים רק רוצים להטביע אותך. אולי יהיה לך
שיער ישר אבל באיזה מחיר. הרי אין בלילה מציל ואת תטבעי. זה
שווה לך?". הבנתי שהגלים לא גילו לי את כל האמת. ככה זה כל פעם
מחדש.
ברחתי מהים הבוגדני אבל הוא לא רצה לעזוב אותי. כשטיפסתי
במדרגות העולות ממנו שמעתי רעש. הבטתי לאחור וראיתי את הגלים
רודפים אחרי. התחלתי לרוץ במדרגות בכל הכוח, אפילו יותר מהר
מאיך שאני רצה בבוחן ההתעמלות שקובע לציון סוף שנה. רצתי כאילו
החיים שלי תלויים בהתרחקות מהים אבל הוא התעקש. הגלים טיפסו
אחרי וכבר יכולתי להרגיש את המים אוחזים בכפות הרגליים שלי.
לאור הירח ראיתי איך המים עוזבים את המפרץ וניתזים במעלה
המדרגות. הם היו מהירים ממני וחשבתי שאהיה הראשונה בעולם
שטובעת בגובה. אותי זה לא הפתיע כי תמיד קורים לי דברים
משונים. ככה זה כל פעם מחדש.
בסוף נגמרו לי הכוחות והים ניצח. הוא הוריד אותי מהמדרגות כל
הדרך עד לעומק המפרץ. רציתי להתנגד לו אבל לא היה לי כוח.
הגלים שיחקו בי כאילו והייתי כדור. הם הקפיצו והעבירו אותי
מאחד לשני. ביקשתי מהקצף הלבן שיעזור לי אבל הוא אמר שהוא סתם
צירוף של בועיות קטנות שנוצרות ונעלמות. אין על מי לסמוך. ככה
זה כל פעם מחדש.
בעומק הים כשכבר הייתי מותשת לחלוטין המים התחילו לרדת. הרגשתי
כאילו אני נמצאת בתוך מעלית שקופה כמו שיש בקניון. ניסיתי
לעצור את הירידה, לתפוס משהו אבל פני המים היו חלקים כמו שיש.
ראיתי כוכב נופל בשמי הלילה ואורו שינה את צבע פני הים. בבת
אחת הם הפכו משחור לתכלת. המים שקעו עד שקצוות מחודדים הופיעו
בין הגלים. בהתחלה חשבתי שאלו תורני אניות טבועות אבל כשהמים
ירדו עוד יותר ראיתי שאלו עצים. באמצע הים? גם אני התפלאתי.
"אל תתפלאי ילדה" אמר היער כמו קרא את מחשבותי. "אני יער
מנגרוב" הוא הציג את עצמו. היה לו קול נעים וטוב. קיוויתי
שיצליח להציל אותי מהים. העצים שלחו את ענפיהם לכיווני וניסו
לתפוס אותי. ברגליים, במותניים, בידיים. ללא הצלחה. הם ניסו
ואני החלקתי מאחיזתם בכוח הגלים. "אתה חייב להתאמץ להציל אותי,
בבקשה" צעקתי לעברו של היער. העצים המשיכו לנסות ולבסוף, ממש
לפני שהגלים סחבו אותי משם הלאה, הצליח היער לאחוז בשערי ולנתק
אותי מכוח הגלים. הים נסוג ממני והתרחק, מודה בתבוסתו ליער.
נשמתי לרווחה. ניצלתי ברגע האחרון ממש. ככה זה כל פעם מחדש.
אחרי שנת לילה טובה בחיקו של היער ישבנו שנינו לארוחה של בוקר.
הציפורים הטילו לצלחתי את הדגנים שאני אוהבת והיער מזג לי תה
מתוך קנקן כסוף. קרני השמש נשברו על הקנקן ויצרו עליו מן קשת
צבעונית מרהיבה. תמיד קשת בענן מלהיבה את אימא. וגם אותי. ככה
זה כל פעם מחדש.
"מזלך שאת ילדה מתולתלת" אמר לי היער, "אחרת לא היית ניצלת".
הוא הביט לכיוון הים שרבץ כנוע ונטול גלים תחת עצי המנגרוב.
שאלתי את היער למה והוא הסביר "ילדים עם שיער חלק אני לא יכול
להציל מהים כי השיער שלהם לא נתפס בענפים שלנו". ליטפתי את
התלתלים שלי ובפעם הראשונה שמחתי שיש לי אותם. עכשיו אצטרך
להסביר הכול לאימא. אולי זה יעזור לה להיות פחות עצובה. כך,
בעודנו יושבים בנחת סביב השולחן, החלו געגועים זוחלים לתוך
המוח השני שלי. מה, לכם אין מוח שני? אצלי כל פעם שאני חולמת,
במקביל המוח השני חושב על כך שאני חולמת ולפעמים גם יש לו
הערות על כך. מסובך. כן, ככה זה כל פעם מחדש.
עד כמה שזה יישמע מוזר, לא התגעגעתי לאימא ולא לבית ולא לשמיכה
שלי. מכולם התגעגעתי דווקא למסרק. סיפרתי ליער עד כמה המסרק
סובל ממני ואיך התלתלים שלי גורמים לו לאבד שיניים.  היער צחק.
"יש אנשים שלא יודעים מתי הגיע זמנם לעבור לבית אבות" הוא אמר.
"אבל הוא מסרק ולא איש" הקשיתי. "אז מה?" השיב לי היער, "את
יודעת כמה בתי אבות למסרקים זקנים יש? המונים". "אבל אם הוא
יעבור לבית אבות, איך אימא תסרק אותי?". "את זה תשאירי לי" אמר
היער בחיוך מסתורי. אני שונאת שיחות שמסתיימות בחיוך מסתורי,
כי בסופן אני מרגישה אבודה. ככה זה כל פעם מחדש.
עכשיו בוקר. קמתי, צחצחתי שיניים והתלבשתי. שרידים מהחלום עוד
נשארו לי בזיכרון ובגללם כמעט שכחתי שצריך גם לאכול כי הרי
בחלום כבר אכלתי ארוחת בוקר עם היער. כשמזגתי חלב לצלחת דגני
הבוקר, אימא נכנסה לחדר וחיוך גדול על פניה. היא לקחה את ידי
והעבירה אותה על ראשה. "הרגשת?" היא שאלה בקול נרגש. "יש
קוצים" אמרתי לה. "השיער שלי חזר לצמוח" היא צעקה בשמחה. שתינו
התחבקנו ורקדנו משמחה באמצע המטבח. הפעם גם ברז הדמעות שלי
נפתח. נשארנו מחובקות עד שאימא אמרה לי שאם לא אצא עכשיו, אאחר
לצלצול. רק בדרך קלטתי שבעצם אימא בכלל לא העבירה לי מסרק
בשיער.  מסתבר אפשר לסמוך על הבטחות של יער.