ושוב עצרתי המרדף כדי לבדוק את צעדיי,
את הטירוף, את השתיקה את כל אותם שהם חיי.
בין השנים בהן חסך בודד שיתק מרוב מכאוב,
ואיך שנים לימדו לשרוד אותו לחיות איתו קרוב.
והיום אני יודעת לחבק בי כל פיסה,
את השריטה והמכאוב את הטירוף את התפיסה.
את הידיעה שהשנים אינן מקהות את הכאב,
ולא, הזמן לא מרפא בי את אותם שברי הלב.
אבל יודעת איך על אף... להתרומם ושוב ללכת.
לחבק את מה שיש לראות את היופי בשלכת.
ולמצוא בי את הכוח בכל פעם מחדש,
לחזור לצעוד אחרי כל שבר, לחזק מקום חלש.
ואולי שברים של דרך בזכותם אני אני,
הם אותם שהתגרו, שלא ויתרו הם בשבילי.
בפרספקטיבה של מסע את הסיבות אני יודעת,
השברים הם לא בלמים, אלא מורים לשפיות הדעת.
וכוחו של אותו אחד שנפל לא פעם בחייו,
ייחשף בבוא העת וייגן אז בכנפיו.
ייתן מחסה מרגעים שפעם לא שרדנו,
והיום נושמים עמוק, פשוט הולכים עד שעברנו.