[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדה רויטגור
/
שמחות קטנות

שמחות קטנות

טקס קבלת תעודות גמר נמשך ונמשך והיא הרגישה שבא לה לקום
ולהסתלק מהמקום. הייתה מוותרת על זה, אבל המשפחה ובמיוחד בעלה,
התקשו לחגוג את האירוע. "רוצים תמונה שלך עם הגלימה והכובע
המצחיק", אמרו.  
הכיסא לא היה נוח לה, הרגליים בנעלי עקב גבוה כאבו. אם לא
הייתה יושבת בשורה ראשונה עם כל בוגרי השכבה, הייתה מורידה
אותם מזמן. "או, סוף סוף הגיעו לאות שין, השם משפחה של אבא
מתחילה באות ב', אם לא הייתי מחליפה אותו, כבר מזמן הייתי
משוחררת," חשבה. "ויקטוריה שיין", הודיע מנחה הטקס. היא קמה
לעלות על הבמה. מאחורה שמע את מחיות כפיים של המשפחה, אמא,
אבא, ההורים של יגאל ואחותו. יגאל לא פה, בלילה קרה משהוא
בצפון והקפיצו את הטייסת לשם.
היא ידעה שהיא נראית טוב. הגלימה השחורה הסתירה את הבטן
ההריונית, נעלי עקב גבוה והכובע על הראש עם שער ארוך עם פסי
בלונד עשו אותה מרשימה. חיוך יפה, לחיצות ידיים ולרדת בזהירות
מהבמה. החלק הראשון הסתיים, עכשיו קצת נשיקות עם המשפחה,
לחיצות ידיים עם מברכים וקדימה למסעדה שהוזמנה מראש. וכן,
סוף-סוף אפשר להוריד את נעלי עקב. הרגליים התנפחו קצת. "הייתי
צריכה לשכב יותר", חשבה.
"או, תראו מי בא", אמרה אמא שלה שתמיד מתיישבת במסעדה עם הפנים
לכניסה לשיטתה, "לראות מי מגיע וגם להראות". יגאל חייך,
"הספקתי לחלק הטעים של הטקס. איך היה?". "היה יפה מאוד", אמרו
כולם וויקטוריה הוסיפה, "אבל ארוך מדי". היין והמנות כבר
הוגשו. "מזל טוב לויקוש ובתאבון לכולם", קטעה אמה את שיחה.
במשך היום, ההקפצה של יגאל, ההכנות לטקס והמספרה לא השאירו
לוויקטוריה זמן רב למחשבות. אחרי המסעדה חזרה הביתה עייפה. רק
חשבה על המקלחת ולמיטה. יגאל גם נראה עייף ושנהם נרדמו, כפי
שאבא שלה תמיד היה אומר "עוד לפני שהראש פגש את הכרית". היא
התעוררה באמצע לילה. הבית היה שקט, רק זמזום של מאוורר והרעשים
עמומים של מקרר נשמעו. היא שכבה עם עיניים פתוחות והמחשבות רצו
ללא סדר. "אני בת עשרים ותשע, סיימתי לימודים, נשואה, עוד מעט
תיוולד לנו בת. האם זה צריך להיות היום הכי שמח בחיים שלי?"
היא לא הרגישה כך, קמה, הלכה למטבח, לקחה כוס מים קרים ויצאה
למרפסת. היה קריר אבל גם נעים. מכיוון מזרח כבר בצבץ אור
הזריחה המתקרבת.  היא התיישבה על הכיסא והניחה את הרגליים על
הכיסא ממול. " אם היו שואלים אותי מה היה היום הכי שמח בחיים
שלי, כיצד הייתי עונה?", שאלה את עצמה. את הימים האומללים,
והיו לה כמה, היא זכרה טוב. את היום שאבא עזב את הבית, נסע
לאמריקה והיא נשארה עם געגועים אליו. היום שבו לא התקבלה
לסטודיו של הבלט הישראלי וקיבלה החלטה להתרכז בנגינה על
הפסנתר. והיום שחברתה הטובה ליסה גילתה שיש לה סרטן וגם יום
הלוויה שלה, שאחריה החליטה על טיול ארוך בעולם. ויש את היום בו
הודיעו לה שהחבר שלה, שאהבה מאוד וחשבה לחיות אתו כל החיים,
נהרג בפיגוע ואז החליטה ללמוד רפואה.
מסתבר שרוב ההחלטות באו אחרי הימים האומללים. ומה עם הימים
השמחים?
ברור שהיו כאלה. ימים של סיום תיכון, סיום צבא, היום שהתקבלה
ללימודים.  במיוחד היום שאבא חזר הביתה אחרי שש שנים שגר
בבוסטון. האם זה היה יום שיגאל הציע לה נישואים והיא קבלה טבעת
עם יהלום גדול של סבתא שלו? זה קרה אחרי שכבר גרו שלוש שנים
יחד והיו משפחה לכל דבר, בדירה שכורה ועם חשבון משותף. "סיכוי
רב להישאר אלמנה צעירה", אמרה אמא כשנודע לה שבתה מתחתנת עם
טייס. אולי זה היה צריך להיות יום החתונה, זה היום שאמורים
לזכור לכל החיים. והיא זוכרת, איך אפשר לשכוח. בבוקר מוקדם
סבתא בת 92 של יגאל, בלי להגיד לאף אחת, לקחה מונית והגיע
אליהם. היא התקשה להביא לה מתנה לחתונה, עגילים עם יהלומים
התואמים את הטבעת שקיבלה. ולא הסכימה שיגאל יחזיר אותה הביתה,
"מזל טוב, יש לך חתונה היום והמונית מחכה לי", אמרה ונשקה
אותו. המונית הייתה מעורבת בתאונה, סבתא נפצעה אנושות ורק
בשעות הצהריים הצליחו לגלות מי היא ולהודיע למשפחה. החתונה
התקיימה אבל שמחה גדולה לא הייתה שם.
ביום, שבבדיקת הריון הופיעו שני קווים, הם שמחו מאוד. פתחו
בקבוק יין, אבל יגאל לא הרשה לה לשתות. שלחו את הצילום של
"הקווים" לכל המשפחה והחברים. אבא התקשר להגיד מזל טוב והוסיף
שתיקח בחשבון שבהריון הראשון יש אחוז גבוה של הפלות בחודשים
הראשונים. וכך היה, אחרי כמה שבועות התחיל דימום. היא פתחה
בקבוק יין ושתתה כוס גדולה להירגע. יגאל היה בחו"ל. היא שלחה
לו את הצילום עם "הקווים" והוסיפה" "כבר לא". אספה מזוודה קטנה
ונסע אליו, לעיר לא רחוקה מהבסיס בו התאמנו טייסים הישראלים.
בפעם השנייה שנכנסה להריון, הם הודיעו רק להורים.
ועכשיו בסיום הלימודים, היא כבר מצפה ללבוש חלוק לבן, להיכנס
למעבדה להמשך במחקר שהתחילה לפני שנה. אם התוצאות יהיו
חיוביות, צפויה התקדמות רצינית בריפוי מחלת סרטן. האם זה יהיה
היום המשמח בחייה, או אולי היום שתיוולד הבת. היא עדיין לא
יודעת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במה פשוטה כזאת,
לא זוהרת, יש לה
ריח של שניצל

הטבח של במה
ואוהדת (את)
פישוף מדסקסים
על המנה
העיקרית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/3/19 4:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדה רויטגור

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה