יום אחרי שבגדה בו התקלקלה מכונת הכביסה. המים שבתוף לא
התרוקנו, והכל נצבע בצבע הכחול עז של המכנסיים שלבשה ביום שזה
קרה, למרות שהם בכלל לא היו חדשים. כשפתחה את דלת המכונה, המים
נשפכו על כפות רגליה, מרטיבים את נעלי הבית שלה, זורעים הרס
נוסף. לקח לה כחצי שעה לסחוט את כל הבגדים באמבטיה. זה היה
קשה, מתיש, וידיה כאבו מהמאמץ. ועדיין, הבגדים היו כבדים
ורטובים. היא תהתה בינה לבין עצמה, האם זהו סימן. או עונש. זה
נראה לה כמו עונש, אך היא העדיפה לנער את המחשבה מראשה באותה
קלות שמנערים פירורים מהשולחן אחרי הארוחה; פעולה הכרחית, שאין
נותנים עליה את הדעת, אחרת היא הופכת למעיקה.

כשהיא עזבה אותו, את הזר, ועלתה לאוטובוס שנסע לתחנה המרכזית,
היא בהתה החוצה מהחלון. העיר הייתה שטופה אור בוקר מאוחר, אור
בוהק וחסר רחמים. הכול נראה תזזיתי מדי, רוחש חיים במידה
מקוממת, יותר מדי רעש, יותר מדי תנועה, יותר מדי כאוטיות;
הייתה לה תחושה שהאלימות והאכזריות מבעבעים על פני השטח,
ממתנים להתפרץ על עובר אורח תמים דעת, אולי מישהו כמוה. היא
לפתה את התיק שלה בכוח, עד שידיה המזיעות החליקו ממנו. היא
חששה להתבלבל, להחמיץ את התחנה המרכזית, שאלה את הנהג, ונוסעת
שנראתה סימפטית, ושוב את הנהג, שאיבד את סבלנותו ונהם "התחנה
הסופית, הסופית. לא תפספסי". היא חשה נבוכה בעצמה, בחששותיה
ובפחדיה הקטנוניים, בחוסר הביטחון הקיומי שלה, שהסגיר את מי
שהייתה באמת, נערה פתייה. כל נוסעי האוטובוס התעסקו במשהו
ממשי, בטלפון, באוזניות, בקריאה בספר או בעיתון. כולם היו
חדורי תכלית, בטוחים במקומם בעולם, לא מעורערים מדברים
חיצוניים. ורק היא אחזה בתיק שלה כמו בעוגן הצלה ובהתה בחלון,
חוששת, כרגיל, מפספוס אפשרי.

כשהיא סחטה את הבגדים, הוא ישן את שנת אחר הצהריים שלו, והיא
לא ראתה כל טעם להעיר אותו. היא רק הגניבה בו מבטים בכל פעם
שסחבה ערמת בגדים נוספת מחדר הכביסה לאמבטיה, בפניו מלאות
שלוות השינה, הנינוחות והחסרות כל חשד. היא קינאה בפנים האלה,
וקצת כעסה עליהן, כי ידעה שהן היו לובשות הבעת תמיהה ילדותית,
והוא עצמו היה נעמד בכניסה לחדר האמבטיה ומעמיד פנים שהוא תכף
יעזור, שהוא עוזר, כשכל אשר היה עושה זה לעמוד ולהביט בה
בתהייה, מקווה שלא ייאלץ לעשות דבר, כרגיל.

כשהגיעה לתחנה המרכזית, היא חיפשה מיד את בית המרקחת. היא
קיוותה שתהיה להם גלולת היום שאחרי הזולה יותר, אך לא הייתה
להם, והיא פשפשה בארנקה כדי לבדוק האם יישאר לה כסף לאוטובוס,
לבקבוק מים, לחטיף כלשהו. נשאר לה, אבל בקושי. היא נאלצה
להסתפק בחבילת בוטנים מיניאטורית, אך שמחה על כך שהם בכלל מכרו
כזאת; הסכום שנותר לה הספיק לאוטובוס והותיר אותה עם שני שקלים
בלבד. חלף במוחה הרעיון המחליא שלא יישאר לה כסף לנסיעה חזרה,
ושתאלץ לפשוט יד ולבקש כמה שקלים מעוברי אורח. זה העביר בה
תחושת צמרמורת ונחישות בו זמנית; הישרדות היא לא עניין שמקלים
בו ראש. היא מיהרה לכיוון היציאה לאוטובוס שלה וראתה שהוא כבר
שם, מעלה נוסעים. היא רצה לשם בתחושת הקלה.

כשהוא התעורר, היא סיפרה לו על מכונת הכביסה. הוא חשב על כך
קצת, קימט את מצחו, הציע את הטכנאי שהזמינו לפני שנתיים; הוא
היה "זול ואמין" (המחשבה שהיא עצמה זולה, אך לא אמינה, עלתה
בראשה, אך היא לא התעכבה עליה; רגשי האשמה מתפרצים רק אחרי
תקופת דגירה מסוימת, בדומה לווירוס). היא העלתה את האפשרות
לקנות מכונה חדשה, כי בכל זאת, זאת כבר ישנה. הוא הסכים, לא
בלב שלם כפי שהבחינה, והיא הסבירה לו למה לדעתה זה רעיון טוב.
לפעמים כדאי להחליף, במיוחד כשיודעים שהמוצר כבר שירת אותך
שנים רבות ושזמנו קצוב. הוא נראה משוכנע יותר, והיא חשה פתאום
עייפות גדולה, אולי מהסחיטה, אולי מהלילה שעבר, שבקושי ישנה
בו, ואמרה שהיא חייבת לנוח, אפילו שכבר נחה מקודם.

באוטובוס, שהיה ריק ברובו, היא התיישבה כמה שורות מהנהג. היא
קראה בחטף את הוראות השימוש בגלולה. לאחר מכן, אכלה את הבוטנים
ברעבתנות, כי לא אכלה מאז אתמול בצהריים (הוא בקושי הציע לה
מים; וגם זה רק אחרי שביקשה). היא חשבה שעדיף לקחת את הגלולה
על קיבה מלאה. לא באמת הייתה סכנה כלשהי, והיא ידעה זאת, אבל
עדיף היה לסגור את הסיפור הזה מכל הכיוונים, לסיים אותו מיד
ולא לתת לחששות לרדוף אותה במשך חודש שלם. היא הוציאה את בקבוק
המים, פתחה את הפקק, סגרה אותו שוב, שמה אותו בין ברכיה. לאחר
מכן קילפה את הגלולה מאריזתה, והחזיקה בה בכוח בעודה פותחת את
הבקבוק שוב ומקרבת אותו לפניה. היא הכניסה את הגלולה לפיה, לחם
הקודש של החוטאות, וגמאה את המים. לפחות החלק הזה היה מאחוריה.
המראות מהחלון נראו זוהרים, משטחים שלמים עם שדות, והכל נראה
ירוק עד כדי גיחוך, מזמין עד כדי כאב, לא עוד העיר הגדולה
והטורפנית שאיימה לבלוע את מי שלא התמצא בה, אלא תחנת ביניים
שלווה, שקטה ובטוחה.

כשהוא חזר הביתה, לא הייתה לה שום בעיה להביט בעיניו, היא לא
חשה אשמה או בושה, כאילו מה שקרה קרה לגרסה אחרת שלה, אולי
בעולם מקביל, זרה גמורה שלא חייבת דין וחשבון. מישהי אחרת.
אולי זו הייתה העייפות? אך היא ידעה שזה לא זה. היא פשוט
זיקית, שמסוגלת לשנות את אישיותה, להשיל עור אחד ולחשוף עור
אחר, שתחתיו יש עור נוסף, וכך עד אינסוף. וכל הגרסאות האלה
חיות בתוך דמות אחת, שתמיד מסתתרת מאחורי מסכה, שגם במראה אי
אפשר ללכוד את התמצית האמתית שלה, אולי כי היא מתחלפת כל הזמן,
ואולי כי היא בעצמה אינה יודעת מהי. הדבר היחיד שהיא יודעת הוא
שהיא נזילה, חסרת זהות התחלתית, מקורית. וכך היא הציעה לו
ארוחת ערב, וחיממה אותה עבורו, ודיברה אתו על משהו חסר ערך
וריקני (כרגיל), בעודה לא מודעת למכנסיה שברגעים אלה ממש צבעו
את שאר הבגדים בכחול עז, כמו דיו, כי הרי סימן כלשהו חייב היה
להישאר, איפשהו, אי אפשר להערים עוד ועוד שקרים בלי להותיר
סימן כלשהו, חותם כלשהו, גם אם הוא בלתי ניתן לפענוח על ידי
אחרים.

כשחזרה הביתה, היא התנפלה על המקרר. היא חיממה לעצמה כמעט את
כל מה שהיה בו, שתי צלחות עמוסות אוכל, ובלסה את הכול בתיאבון
חייתי. מאוחר יותר תתהה אם זה היה רעב אמתי (בחלקו, זה בטוח;
קיבתה קרקרה בזעם עוד מהרגע שהתעוררה) או רעב רגשי, לנפש
שנותרה ריקה ולא מסופקת, בשונה מהגוף שקיבל את מנת האדרנלין
שלו. היא התפשטה, זרקה את בגדיה למכונת הכביסה ושמה כמות נדיבה
של אבקת כביסה, ליתר בטחון. לאחר מכן  התקלחה שעה ארוכה,
ביסודיות רבה, שוטפת מעצמה את הזוהמה של האוטובוס, של הגוף
הזר, של הבגידה, בסופו של דבר. לאחר מכן נכנסה למיטה ונרדמה
בקלות רבה. תחושת השובע, הניקיון, החזרה למיטה המוכרת, הנקייה
והנעימה שלה סייעו בכך. היא ישנה שעות רבות. כשהתעוררה, כבר
עמד להחשיך. חלק ניכר מהיום הזה כבר נעלם, נמחק, אבד בשינה
מתוקה ונינוחה, חסרת דאגות.

האם זה יישמע מוזר שלאקט ההוא כמעט ולא הייתה חשיבות? היא תשכח
ממנו במהירות רבה. אמנם בטווח הארוך זה היה רגע מחולל, תחילתה
של תקופה לא קלה, שתכה בחוסר רחמים עם חלוף הזמן, תגרור אחריה
התפרקות איטית, חרטה ואשמה מאכלת. אך באותו הזמן המעשה עצמו
נראה זוטר וסתמי, חסר משמעות.

יומיים אחרי זה הם הלכו לבחור מכונת כביסה חדשה. הם השוו
מחירים ומוצרים בכמה חנויות, שמעו נאומי מכירה, ניסיונות
שכנוע, הצעות מחיר, והיא כבר כמעט ולא חשבה על עונשים וסימנים.
נכון שעלה בדעתה רעיון אבסורדי, מגוחך, שאולי יש כאן מסר נסתר,
אלגורי, שעליה לפענח. אולי המכונה הייתה סמל למצפון, שעליו
למרק את הנפש, שסימלו הבגדים, והתקלקלותה היא בעצם סמל לכישלון
מוסרי? וכעת היא קונה מצפון חדש, נקי יותר. רבים מוכרים את
המצפון שלהם, לא? ואולי מכונת הכביסה סימלה את הנפש, שניסתה
להיפטר מהחטא (הבגדים) אך לא צלחה בכך (הקלקול)? והצבע הכחול
שדהה, אולי בשני המקרים הוא אות הקין? היא הבינה שהיא עסוקה
בניסיון לרציונליזציה, והניחה לרעיון.

כשהיא פגשה אותו בתחנה המרכזית, הוא נראה לה נאה. נמוך אבל
נאה.  היו לו עיניים מהפנטות, הוא היה לבוש היטב, הריח נהדר.
והדברים שהוא עשה לה... מטריפים, מענגים, מלאי תשוקה. הוא היה
כמו פנטזיה ארוזה באריזה יפה, רק להושיט יד ולקחת. פתיחת
האריזה ובחינתה גילתה פגמים, אישיות מעצבנת, זדונית קמעה, לא
נדיבה- אך האם זה לא מה שקורה תמיד אחרי שפותחים את האריזה,
כשכבר מאוחר מדי, ומגלים כמה רכיבים בלתי רצויים אבל נאלצים
להשלים איתם בלית ברירה? הרי אין שום דבר מושלם, אלא רק מראית
עין, אשליה, שכנוע עצמי שגובל בעיוורון למציאות. ובכלל, מי היה
מצליח לחיות בעולם חסר פגמים? היינו נאלצים לחפש אחריהם,
להמציא אותם. לא, היא בהחלט העדיפה לגלות שדברים רק נראים
מושלמים לזמן קצר, כי טעות בשיפוט היא בסך הכול דבר אנושי,
נסלח.

היא לא סיפרה לאיש מחבריה על מה שקרה. לא היה בכך שום טעם. חוג
חבריה היה מצומצם למדי. איש מהם לא היה מבין את מניעיה, את
דחפיה, את הצורך שלה, ואת הצורך בסיפוקו של הצורך הזה. זה היה
מסובך מדי, אפל מדי, ולא היה לה שום רצון לשמוע נאומים חורצי
תוכחה, או מלאי האשמה (היא העדיפה להשאיר לעצמה את האופציה
לשפוט ולבקר את עצמה; ללא ספק, היא תעשה זאת באופן חסר כל
רחמים כשיגיע הזמן). היא לא רצתה לגלות את מה שבסתר ליבה כבר
ידעה, שהם יפי נפש או צדקנים מדי. ואולי אנשים ישרים לא מבינים
איך אפשר להפוך את עורך ברגע אחד, ושוב בעוד רגע, באותה קלות
שהופכים כביסה התלויה על חבל. הם לא באמת הכירו אותה, אך היא
גם לא באמת הכירה את עצמה (או ליתר דיוק, את עצמה בכל אחד
מהמצבים האפשריים, סטטיסטיקה גדולה מדי מכדי לחשבה), כך שזה
נראה לה הוגן למדי. זו הייתה חברות מטעמי נוחות; היא הייתה מה
שהתאים להם, ומה שהיה גם לה נוח להיות. למען האמת, היא לא יכלה
להרשות לעצמה לאבד אותם: היא העדיפה כמה ציפורים על העץ מלשלשת
ביד.

לעיתים תהתה האם אין החיים שולחים לנו מסרים סמויים שעלינו
להשכיל ולקרוא. כשנסעה לפגוש אותו, האוטובוס שהייתה אמורה
לעלות עליו איחר בארבעים דקות. היא יכלה לראות בכך סימן שעליה
לוותר על העניין, לקום ולחזור הביתה. ניתנה לה הזדמנות למחשבה
שנייה, אך היא אפילו לא בחנה אותה. וכשכבר הייתה על האוטובוס,
אביה התקשר ושאל אם הכול בסדר. הייתה לו, לדבריו, תחושה
פתאומית מוזרה בנוגע אליה. ובכל זאת, היא המשיכה כאילו כלום לא
קרה, כאילו היקום מורכב רק מהגלוי לעין, מהברור מאליו. בחלוף
הזמן היא הבינה שכנראה טעתה, שהיה עליה להיות קשובה יותר
לסימנים שנקרו בדרכה. ואולי דווקא מחשבה זו היא השגויה. אולי
אין מסרים סמויים, והעולם נשלט בידי בחירות אישיות, לא בהכרח
נבונות מדי, לא תמיד נכונות, והכל מקרי עד כדי גיחוך, וכל
ניסיון לראות בכאוס הזה היגיון או סימנים הוא חיפוש אחר
צידוקים וטיעונים שייענו אותנו לאחר מעשה, ולא מעבר לכך. ענישה
עצמית משוכללת.

לפעמים היה נדמה לה שהוא מעדיף לא לדעת. היא השתעשעה עם הסכנה,
ניסתה כמה חצאי משפטים שהיו יכולים להתפרש אחרת למישהו שהיה
באמת קשוב; אך הוא לא נכלל בקטגוריה הזאת לעולם, והיא נותרה
לבדה עם הסוד שלה, שתקופה רבה לא העיק עליה כלל אלא אף ריגש
אותה (אמנם הדבר קרה לעיתים רחוקות, אך היא יכלה לענג את עצמה
לזיכרונו של אותו לילה רחוק, שהחל להיראות עם הזמן כחלום
סוריאליסטי, כמשהו שהתרחש למישהי אחרת ושהיא רק צפתה בו,
מהצד). האם וידוי כנה היה משנה משהו? היא האמינה שכן, לו המטרה
הייתה לשקם את הזוגיות הסדוקה שלהם. הם יכלו להשתמש במקרה
כמקפצה מהמקום ששכשכו בו ללא תכלית זה זמן רב, מקפצה לבחינה
נוקבת של מצבם, לאיתור הבעיות שהוסוו בצללים ולדרכים לתקן
אותן. אך ללא כוונה לתיקון אמתי, תהיה זו אנוכיות ותו לא לספר
לו. אולי זה יקל על מצפונה, אך אז זה יכביד על מצפונו. קצת כמו
להעביר משקל ממקום למקום. והרי ישנם מקומות שלא יעמדו במשקל כה
כבד ויישברו. לא כולם נזילים כמוה.

יש דברים שמועדים לפורענות, וכדאי לטפל בהם שעה אחת קודם.
כשהביטה בגבו בלילות שלא יכלה להירדם, כי חשבה על החוסרים
והחסכים שלה ביחסיהם, שהתערבלו בתוכה כמו ספינת מטען בסערה
עזה, תמיד חשבה שהיכולת להכיל דברים קיימת רק עד גבול מסוים.
וכשמגיעים לגבול הזה, כל אחד מגיב באופן שונה. היא עלתה על
אוטובוס לעיר אחרת בחיפוש אחר הרפתקה. אולי אחרים היו עוזבים.
או הולכים לטיפול. כל אחד התמודד בהתאם למשאבים וליכולות שלו.
ברגעים כאלה היא הייתה נצמדת לגבו, מלטפת אותו, מתנחמת בחום
גופו החמים משינה ואומרת לעצמה שזה בסדר, כי בסדר זו האפשרות
היחידה שיכלה להתמודד איתה. לא היה בה אז כוח לחטט בפצעים
ישנים. הדימום לא היה מפסיק.

כשהביטה לאחור, הבינה עד כמה היו אותם הימים ימי חסד, חסרי
דאגות, מבלי רצון או צורך להתמודד עם תוצאות המעשה. המכונה
החדשה סופקה תוך מספר ימים, הותקנה, והריח של המוצר החדש מילא
את חדר הכביסה. היא מצאה את עצמה כורעת על ברכיה ומביטה לתוך
התוף, מתפעלת מעד כמה הוא בוהק ויפה וחדש; לא היו עליו סימנים,
לא הייתה לו שום היסטוריית שימוש. זו הייתה התחלה חדשה. היא
אהבה את זה.