יש הבדל בין לדעת על הפרדוקסליות של הזמן
כלומר על כך שהוא לא יותר מאשליה
לבין להבין את הזמן.

אני זוכר את עצמי
מתחיל לעבוד במתחם בית קולנוע ענק.

בניגוד לחוויות בצבא או בבתי הספר
שם בשגרת יומך אתה רואה פחות או
יותר את אותם אנשים..
בשגרת עבודה שכזאת, שבה אתה
רואה כל כך הרבה אנשים שונים
כל הזמן
וכשזה הופך לחודשים, לשנים..

אתה סוג של מתחיל להרגיש את הזמן בצורה אחרת
שמשנה בצורה רדיקלית את התפיסה שלך לגבי העולם.

אפשר להסביר רק את התחושה, לא את הרעיון
התחושה היא שלראשונה עיניך באמת נפקחות
בנוגע לטבעה האמיתי של המציאות.

זה יותר רדיקלי מאיבוד האמונה באלוהים
וברגע שהמוח שלך מתחיל להפנים
להתרגל לרעיון ולתחושה שזה..

כל הדברים במציאות מאבדים כל ערך.

אתה מרגיש איך העצמי שלך
אתה, עצמך; מזהה את עצמו כאשליה.

ומזה אין דרך חזרה
מפה זה רק הכל או כלום
אין פער בין חיים ומוות.