הוא שכב במיטה ודמיין שהיא חולבת אותו.
משפשפת לו את הזין ואומרת לו
תעמיד, תגמור.
וזה היה קשה לו,
אז היא השפילה אותו
כשדחפה את רגליה היחפות לפנים שלו.
והיא ראתה שהוא מרגיש מושפל,
והיא צחקה.

הוא גמר.
זה היה משפיל לגמור
מתוך צורך בהמי,
אבל זה מה שקרה.
הוא שכב בתוך הזרע שלו
והרגיש פחות אדם.
הוא תפס בפניו,
בסנטרו, בלחיו,
והקשיב למוזיקה ברדיו.
שירים מתים הם היו,
כמעט ללא מילים,
הלחנות ניסיוניות.
תמיד הרדיואים מדוכאים בליל יום שישי.
אולי זה בגלל שהם עצובים
שהם עובדים בשבת.
הרי עבודה בשבת -
אין לה ברכה.
הוא ניגב מעליו את הזרע
ושטף ידיים,
אז הלך למרפסת לעשן.
נוף אשלייתי וכחול נשקף אליו מההרים.
הוא אשלייתי בעצמו.
אבל מה אני עושה כאן? הוא תהה.
מישהי הזדיינה וגנחה בקול,
או שאולי היא הקיאה.
הוא הרחיב הרבה את ערי השקר שלו,
עם צבאות השקר,
אזרחי השקר, ומשאבי השקר.
בן-אדם צריך לשחק.
אבל כשהוא רעב -
הוא לא מסוגל להכניס דבר לפיו,
אפילו לא במבה.
הכול נראה כל-כך משפיל,
לדחוף לתוכו חומרי גלם.
הזרע מעקצץ בגוף ומגרד לו.
הוא שמע שיר של מאיר אריאל,
והיה בו בית שהוא עצמו כתב.
"בשביל מה אתה חי? שאל אותי הזקן.
הדלקתי סיגריה ואמרתי לו -
בשביל לעשן."