בחורות עם שיער כחול
בכל מקום
בפרסומת ביטיוב לפני סרטון
באיור בתוך ספר ילדים שקיבלתי לעבודה
על קופסה של צבע שיער יורד-במים לפורים

ונזכרתי
איך אתה אוהב
איך ניסית לשכנע אותי, חצי-בצחוק, חצי-ברצינות
שאצבע את שלי
וכשאמרתי לא
התפשרנו על פאה (צבעונית כזו, כמו של פורים)
שאף פעם לא הספקתי לקנות (התכוונתי. באמת)

כשאמרת לי אז, שאתה אוהב שהשיער כחול, שאלתי אותך אם זה קשור
לקלמנטיין משמש נצחית בראש צלול.
אמרת שחלקית, אבל זו לא הסיבה היחידה. שאלת איך אני יודעת.

זכרתי שאתה אוהב אותה מהסצנה ההיא שלנו במטבח שלך:
אני מוטרדת או בוכה או נסערת, צוחקת על עצמי ואומרת לך שאני
כמו הדמויות האלה שלא יודעות להיות נאהבות.
ואתה עונה שאלה הדמויות הכי מגניבות - כמוה.
זכרתי

הזמן עובר.

זה קצת מפחיד לפעמים, איך שהוא חולף, ככה,
בלי ששמים לב
ואני, שמה את לבי בכל מיני דברים
אנשים, וחוויות, ותחושות
והזיכרונות דועכים, כי ככה הזמן עושה לזיכרונות:
הוא מועך אותם, והם נמעכים

אבל גם אם מעוך
וגם אם קצת מטושטש, אהובי
וגם אם אני כבר בסדר, אפשר לומר,
וגם אם אני יכולה לשכוח אותך לימים ארוכים
או להתרגש ממי שהוא לא אתה -

אתה עדיין מרפד לי את הלב
כמו כרית עם המילוי הכי רך בעולם
כמו אור זהוב קטן שאף פעם לא נעלם
כשזולגות לי הדמעות אתה אוחז לי את היד
כשאני מרגישה הכי-הכי לבד
כאילו שבכל היקום הזה אין לי אף אחד

תמיד
אהובי
אתה שם.