היא מתפשטת חרש על השולחן שעל הסלון
היא לא יודעת חשק, היא בבילון
ואני לא זז מזה החלון
אני מביט הרחק איך השמש שוקעת ב-וילון
גרמנים דופקים בדלת, זה זמן לא טוב
אנחנו לא מוכנים להיכחד, עוד יש לנו מה לעשות
והיא שרה, וזה יפה וזה מתוק
וכל הפרחים נובלים ומרכינים ראש
ואני על קצה הקשת, שר לה כמה אני אוהב,
את הרוח בשערה, את מתיקות הלב
ורוח שרה ואנחנו איתה, כל עוד הלב אוהב
זרם של מים יחידים זורם בעורקינו ואנחנו לא נכנעים,
מזדרזים ליפול לשובל התכלת כל עוד יש ב-מה לאחוז
והיא גרה כאן, ממש מ-עבר למרפסת, ליד היונים הבודדות
ויש לה חתול ויש לה כלב, ויש לה יד שאוחזת
ואני לא יודע לנשק, אז אני מרגיש
והיא כבר לא יודעת לשיר, אז היא מדברת
ואנחנו מדברים כל הלילה כולו,
היא מדברת ואני מרגיש
ואז אנחנו נכנסים למיטה
וכשאנחנו נרדמים, רוח קרה פושטת על החדר
היא מתעוררת ואומרת ש-קר,
ואני מחמם אותה עם גופי
וככה אנחנו מתנודדים בין מילה לרגש,
מתוך הגונדולה של הקשר על פני מי נהר סוערים
והיא אומרת זה יום קודר, ואני אומר אכן.