קראתי סיפור מעניין, על אחד, שעיסוקו היה תיקון מכשירי רדיו
ישנים. יום אחד, נכנס לחנותו אדם קשיש, עם מכשיר רדיו משנת
1955, וביקש לתקנו. במהלך עבודת התיקון, הרדיו החל לקלוט
מחשבות של אנשים קרובים לגיבור הסיפור. זה הגיע לרמה כל כך
מטורפת, שהאיש שלנו יצא לדייט עם בחורה, ובאמצע הדייט נעלם
לה... ניגש אל החנות והקשיב למחשבותיה ברדיו, כדי לדעת מה דעתה
עליו. הדבר העלה בי הרהורים וחשבתי לעצמי, אוי לנו אם אכן
הייתה אפשרות "לקלוט" מחשבות באמצעים טכנולוגיים כאלה או
אחרים. פרטיותנו הייתה נפגעת, ולמעשה היינו הופכים לבני אדם
שקופים. היינו חוששים לחשוב. כל רעיון שלנו היה הופך מיידית
לנחלת הכלל, בלי שליטה על איכותו ובשלותו. חברים היו מתרחקים
מאתנו, נעלבים מדעה מסויימת אודותיהם, בין אם נכונה ובין אם
לאו. למעשה, היינו מאבדים את העצמיות שלנו, את הייחודיות של כל
אחד/ת מאתנו ואת החופש לחשוב מחוץ לקופסה, בצורה פתוחה, שונה
ו/או ביקורתית שהרי כל מחשבה שלנו הייתה מתפזרת בקוסמוס
ומותירה אותנו עירומים לנוכח זולתנו.
אז... לא, לא ארצה שהאפשרות לשקיפות המחשבה תקרום עור וגידים.
אלה היו שישים שניות על תחושתי בעקבות הסיפור FM 101.3 מתוך
הספר "חוף הים של ירושלים", של עידו גפן (מומלץ!). |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.