בצעירותי, פחדתי ליפול השמימה
הבטתי מעלה בפחד ניכר
תפסתי בדשא בידי הקטנות
נשכתי שפתיי, נהייתי סחרחר

לא יכולתי לסבול כמות כוכבים
שלא יכולתי על ידי הקטנה לספור
לא סבלתי עולם שהיה לפני
אדמה שאותי עוד תקבור

לא אמרתי לאיש על פחדי מהשמש
על זוועת שמי לילה שחורים
ילדים הם היו, ואני עודי ילד
מחפש בדממה זוג הורים

מחר אביט מעלה.
לא אחזיק עוד בדשא.
אביט וארעד ואפול.
מחר אשחרר את רגלי מהקרקע
נופל לשמיים
לא נפרד מהכול
מאיץ אל הכלום השחור שלמעלה
מסרב למות
אך מסרב גם לסבול.