הכיסאות הרוויים יותר מכול באותם כוחות, הם כיסאות  ריקים. הם
אינם ריקים באופן מוחלט, אלא ריקים מהאדם שאכלס אותם ובמקומו
מופיעה אנרגיה אנושית טעונה ורוויה  ,  או יותר נכון בזיכרון
שמושא זיכרונו  אינו קיים עוד ורק הדים ממנו ממשיכים להיות
נוכחים על מושב הכיסא הריק.
זהו סיפורו של כיסא ריק בכניסה לבית הכנסת  פשוט למדי  בצבע
חום רב שכבתי דהוי ממגע ארוך שנים כשמתבוננים בו חשים במן אמת
נאצלה של  לידה הזדקנות שמחה ופשטות תהומית, אבל יש בו יותר
מכך...
בבגרותי נהגתי להתגנב ולשבת על הכיסא כשידי מונחות על המשענות
כשגופי מתמקם בנחת בכיסא שכריות נעימות ריפדו אותו הייתי משעין
את הראש לאחור וחש בקרירות מנחמת רוויה שלווה מתוקה ומן
צמרמורת שחולפת לאורך עמוד השדרה  
ואז בן רגע שומע את נשימתו הכבדה ,אני פה הוא אומר תביט לתוך
עניי ,אני משווה פרצוף לפרצוף שהיה בדמיוני קודם ואז מפנה את
מבטי ימינה סורק את המחשבות שבראשי ונעצר במחשבה שהתפתחה לכדי
סיפור .
ישנם רגעים בחיים שחשוב לעמוד על דיוקם, למען האמת הטהורה ולכן
אנסה לעמוד על דיוקו של מאורע אחד שאורכו כרפרוף כנף שרק חלום
ללא גבולות יכול לחוש בו שאילולא זה היה כלא היה
וכך היה  באותו מאורע בדיוק....
אני שומע בקול רגוע ופשוט, ," תעצום עניים ואל תיתן לעצמך
ליפול", עניי נעשות כבדות ואני חש לפתע שאני מרחף באוויר ורואה
תמונות של אדמה ריקה מרעש, מעל הגגות אני רואה שדות ירוקים
נדחפים ,ילדים משחקים נראים אך לא נשמעים ושוב "אל תיתן לעצמך
ליפול שום דבר לא יפגע בך", ושום דבר כבר לא דומה למה שהיה
קודם.
אין גבול, הזמן והחלל בהירים למדי ואני דוחק אל משהו שטרם
נגלה, כמי שמשתעשע במרחבים של אור,  אני נעצר לפתע פתאום לפני
עץ שגזעו מפוצל ופירותיו תפוחים הוא דומם חיצונית אבל חש שהוא
נוצר נשמה בתוכו, ואין דבר מלבד חיותו מבין גזעיו מתהווה שתיקה
,שתיקה של מבוכה...


עיקר כל הדברים הוא ההתחלה
שנבוא בכל פעם מחדש
כמו שלא היה מעולם
ובאתי אל העץ
שגזעו מפוצל
ופירותיו תפוחים
מעוררי שכל
והוא דומם נוצר נשמה בתוכו
כעץ חיים בתחילתו
ואין דבר מלבד חיותו
ועמדתי שעה
ומבין גזעיו התהוותה שתיקה
ושם ראיתי את ימי ומידותיי
כך עלה במחשבה

אותה שתיקה היא החלל הפנוי שבו מתקיימים יש ואין  בעת אחת
באופן לא ברור
החלל הפנוי הוא נקודת החציצה או נקודת חוסר המגע שבין
האינסופיות לבריאה . חציצה זו אין משמעה ריקנות זהו אזור
הדמדומים והוא המקום הראשוני ביותר של המחשבה  אין במקום זה
אפשרות לדיבור יש רק שתיקה  כי הדיבור הוא הגבול של כל הדברים.