היא היתה בת 7-8
אימה ברחה מהבית לעיר אחרת לבית אחיה.
לאחר התקף קינאה חולנית של האב.
הילדה קמה בבוקר ללכת לבית הספר.
נדמה שאף אחד לא היה בבית חוץ ממנה והאב.
היכן שני אחיה הקטנים?
היא לא זוכרת מה הם אכלו לארוחת הבוקר אם בכלל.
רק כשעמדה לצאת מדלת הבית לבית הספר
אביה פנה  אליה.
הוא ביקש שלא תחזור הביתה לאחר סיום הלימודים.
הוא ביקש ממנה לרדת תחנה אחת קודם מהאוטובוס וללכת לבית הסבא
והסבתא מצד האמא.
אך היא שכחה.
היא ירדה מהאוטובוס בתחנה שהובילה אותה לביתה.
הרחבה ממול הבנין הארוך שבו הם התגוררו היתה גדושה בעשרות
אנשים.
שעת צהרים ובכול זאת היו שם המון אנשים.
לפתע אחד מהם מבחין בה וצועק הנה היא הנה היא...
שוטר ניגש אליה ושאל אותה לזהותה ושאל היכן הוריה.
היא לא ידעה לענות לו היכן הם והובילה את ניידת המשטרה לבית
הסבא והסבתא בדרכי עפר כי היא לא ידעה את שם הרחוב בו הם
התגוררו...
יותר מזה היא לא זכרה לגבי היום הזה.
לא את השיחה בין השוטרים לסבתא.
לא היכן היא ישנה באותו הלילה...
כעבור מספר ימים האמא והאבא לקחו אותה ואת שני אחיה לראות את
ביתם.
הקירות היו מפויחים
הדממה חזרה
הילדה הדחיקה
לא חשבה שזה אסון נורא
הדיכאונות הגיעו כשהיא בגרה
היא לא הבינה את הסיבה
התת מודע ידע
הוא לא שכח
הוא נשאר לגור איתה
הוא הרס
כמו שאביה
את ביתם שרף.