[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שבר כלי
/
הטרמפ, או זאב זאב

כבר שנים רבות , יוצא לי להיפגש איתו. אנחנו לא חברים - נקודה.
ממש לא! לפעמים הוא מעורר בי תיעוב. הייתה תקופה שגרנו באותו
רחוב. הבת שלו למדה ביסודי עם הבן שלי באותה כיתה, אשתו לימדה
את ילדי חשבון. הוא בעל לשון חדה, טיפוס פרא אדם לפעמים בלתי
צפוי. מרשה לעצמו יותר מדי חופש דיבור תוקפני, במיוחד בתפקידו
כמנהיג נהגי מוניות בעירנו הקטנה. הפגישות שלנו הן בדרך כלל
משני צידי המתרס. כשאני פוגש בו ברחוב אנחנו מנפנפים זה לזה
בחביבות אך כשאנחנו נפגשים במשרדי העירייה, אני בתוקף תפקידי
והוא כמנהיג של אחת משתי חבורות נהגי המוניות - יחסינו
מתהפכים. אלה חבורות פראיות שחוץ מלריב ביניהן כל הזמן עד לרמה
של קטטות זבות דם ומשפטים ועורכי דין - אוהבות לקחת את החוקים
לידיהן ולמסמס אותם. בפגישות כאלה אנחנו יורדים בדיבורנו ללשון
רחוב צעקנית, לפעמים צעקנית מדי. לא אחת, קורה שאחד מאיתנו
מאבד את שלוותו וחוצה את גבולות הנימוס האלמנטרי ואז אנחנו
נראים כמו שני מתמודדים בקרב תרנגולים. בקיצור, הוא אינו ספל
התה שלי, לא. ובכל זאת...

מלחמת יום הכיפורים תפשה אותנו לא מוכנים. בשני לספטמבר 1973
הגעתי לערד והתחלתי לעבוד במקום עבודתי החדש - פריקלאס ים
המלח. הקשר שלי למקום נוצר דרך משרד רואי החשבון התל אביבי בו
עבדתי. למעשה הייתי אמור לעבוד במפעל הסמוך - תשלובת ערד, אבל
כששמעו  במשרד שאני עובר, הם העדיפו לשמור אותי אצלם בבית
וסידרו לי עבודה אצל הלקוחה החדשה שלהם פריקלאס. החברה היתה
אחת מחברות הבנות של כימיקלים לישראל. זה עתה הסתיימו עבודות
הקבלן סטרנס רוג׳ר והחלה תקופת ההרצה. היא היתה ממוקמת במישור
רותם, די רחוק ממקום יישוב והעובדים הגיעו אליה באוטובוסים
מבאר שבע, דימונה וערד. אני הייתי הסנונית הראשונה ומשפחתי
הייתה אמורה להצטרף אלי בחול המועד סוכות תוך כחודש ימים.
במהלך זמן זה השתכנתי במלון מרגוע ערד וטיפלתי בקבלת הדירה
שרכשתי בבית הקשתות בשכונה החדשה טללים. כך, הספקתי להכיר את
כל העובדים במחלקת החשבונות שקיבלתי לניהולי ולעבוד כחודש ימים
עד שהגיעו החגים. בערב יום הכיפורים נסעתי לבלות את החג עם
משפחתי ברמת הנשיא. יום הכיפורים חל בשבת ומול מרפסת דירתי
מצידו השני של הרחוב היה ממוקם בית כנסת של עולי לבנון. ישבנו
על המרפסת וצפינו במתפללים שנכנסו לבית הכנסת כאשר פתאום נשמעו
בומים של מטוסי סילון וראינו אנשים עם טליתות רצים ברחוב.
מהבסיס שלי התקשרו  ונדרשתי לגייס את כיתת ההורדה - כשמונה
אנשים שהיו ברשימת ההפצה שעליה הייתי אחראי. גייסתי אותם
טלפונית, נפרדתי מאשתי ובנותי ויצאתי עם מכונית האופל המקרטעת
שלי לכיוון פיקוד צפון בנצרת. במשך יום שלם בילינו בחורשת
האורנים שמאחורי הפיקוד בעיקר בחידוש הכרויות ישנות ובהקשה עם
אבנים על איצטרובלים ענקיים שגדלו על עצי האורן במטרה להוציא
מהם את הצנוברים הלבנים המתוקים. בשעות הצהריים המאוחרות נפרצה
הגדר הדרום ממזרחית של הפקוד ואנחנו גלשנו במורד הגבעה לכיוון
בית ההבראה של מבטחים הריק ושוכנו בו. כשבועים שהינו שם בזמן
שהתחוללו הרחק מאיתנו קרבות נוראיים בסיני וברמת הגולן. ב-23
לאוקטובר צורפתי לפלוגת הקשר של מפקדת אוגדה 210 שהועלתה
בשיירת כלי רכב לרמת הגולן. בשעות הערב הגיעה השיירה לפתח מחנה
עליקה. טרם היכרנו אז את רוב האנשים שהיו סביבי. נשארנו לשבת
בתוך כלי הרכב של השיירה עד בוא הבוקר. בבוקר נתקבלה פקודה
והשיירה התחילה לנוע. מצד ימין ראינו את בסיס נפח שדרכו פרצו
הכוחות הסוריים בתחילת המלחמה עד שנבלמו והושגו לאחור. חנינו
שם ובלילה ראינו שיירה אינסופית שקטה ועצובה של מובילים עם
שרידי טנקים מעוותים ומפוחמים של מה שנותר מחטיבה 188 יורדת
לכיוון הארץ. בבוקר, המשכנו מזרחה ופנינו שמאלה לכיוון צפון
הרמה. עברנו דרך קוניטרה וקיבוץ אל רום שפונה מנשים וילדים
והמשכנו עוד מספר קילומטרים עד למחנה שבלט בו מבנה שחפ"צ שעשוי
מקוביות אבנים לכודות ברשת מתכת. המחנה היה ממוקם בכניסה לכפר
הדרוזי בוקעתה. זמן לשיחות היה לנו למכביר. שיפרנו את
ההיכרויות והתחלנו לזהות את הנפשות המפקדות עלינו. קבלנו
הוראות להציב את רכבי הקשר במבנה מתוכנן שיאפשר להפעיל את
הפעילויות של פלוגת הקשר. הסתבר שהמוצב הזה אכן נועד להפעיל את
המערך המקצועי של אוגדה 210 בזמן רגיעה. באוגדה שעליה פיקד
האלוף דן לנר, חשבו שהקרבות הסתיימו והכוחות התיצבו בשטח ואפשר
לעבור לרגיעה. האוגדה שלנו קיבלה לתחום שליטתה את צפון הרמה
כשאוגדה 35 של רפול מאיישת את מרכז הרמה מדרום לנו. לנו
החפשי"ם התברר פתאום, שלא לוקחים אותנו בחשבון, לא הייתה בנמצא
אפסנאות וכל אחד מאיתנו נזנח לגורלו עם הציוד שהביא מהבית יחד
עם זה שקיבל בעת שגויס. החורף כבר הרים את הראש במחוות קרות
ואנחנו לא היינו מוכנים. קציני האוגדה התמקמו בביתנים סורים עם
תנורי אח מובנים שהופעלו על עץ וסולר ואנו נשארנו בחוץ. חסרו
לנו מעילים ובגדים חמים ולא היה לנו מקום ללינה. למדנו להכיר
איש את רעהו. אורי אורנן שבא מהאוניברסיטה העברית והיה מבוגר
מאיתנו הביא אוהל סיירים אדום ששלושה אנשים יכלו להידחק לתוכו
ולישון יחד על שמיכה צבאית דקה שמניחים על שכמיה שמונחת על
הארץ ומעליה לכיסוי עוד שלוש שמיכות צהליות דקות כאלה. ישראל
דשל חייל גולני סדיר שסופח אלינו, הביא שק שינה צהלי פאר
היצירה שכמותו טרם ראינו בנוי מדופן חזקה נגד. רטיבות וקור
וחלק עליון משמיכת פוך. השק הזה היה מקור החום היחידי שעמד
לרשותנו. התחלנו להתמסד. בנינו תורנות עבודה בתק"ש שהיה מאויש
24 שעות ביממה וביתר הזמן בילינו באוהל של אורי אורנן. בלילה
ישנים ובמשך היום משמרת אחת ישנה ועוד משמרת משחקת מעל לגופות
השרועות ברידג׳ באליפות אין סופית. הייתה חסרה לנו מקלחת אז
פעם בעשרה ימים ניסינו להתפלח למקלחות הנטושות של קיבוץ אל רום
שקומץ גברים עוין ותוקפני שמר עליהן. הם לא התביישו לנפנף
אותנו כאשר תפשו אותנו נכנסים לאחת הדירות הריקות. מבחינתם הם
צדקו כי ההליכה בת שלושה הקילומטרים בבוץ עם שלג מפשיר גרמה
לנו לטנף את המקלחות בערימות בוץ. את ישראל דשל שלא יכול היה
להתנזר ממקלחת יותר מיומיים התנדבנו לשטוף  עם ג׳ריקן מים
פעמיים בשבוע.

הצלחתי לקבל חופשה של מספר שעות להצטיידות. נסעתי לשק"ם בנתניה
ורכשתי מעיל חם עם כובע וגטקס ארוכים. משם נסעתי להורי באבן
יהודה להתנשק, לצלצל הביתה ולאכול ארוחה חמה של אמא. יצאתי משם
עם קיטבג מלא בגדים חמים ועוגיות רוגלך חמות שאפתה אמי. כארבעה
קילומטרים היה עלי לעבור ברגל מבית הורי עד שהגעתי לכביש
ארבעים שהשתרע דומם ללא כל תנועה. עמדתי שם יותר משעה ושום רכב
לא כבר לשום כיוון. ממש כמו בילדותנו ביום הכיפורים. אפשר היה
אז להשתרע על הכביש ולהאזין לרכבים נוסעים במרחק. נדמה לי
שחיכיתי שעה או יותר כשלפתע הופיעה נקודה מדרום שהתקרבה. זו
היתה מונית מרצדס לבנה. היא אותתה ימינה ואני זזתי שני צעדים
אחורה.  המונית עצרה לידי. הנהג פנים צעירות שזופות וראש
בלונדיני פרוע פתח את החלון ואמר לי "בוא" אמרתי לו שאני לא
יכול לנסוע במונית. הוא התעקש, "לאן אתה צריך?" אמרתי לו שלראש
פינה. הוא ענה "בוא, זה ללא תשלום. הנסיעה הזו כבר שולמה". הוא
יצא החוצה בצליעה ופתח את המכסה אחורי כדי שאניח את הקיטבג
המלא שלי. נכנסתי למושב לידו והוא החל לנסוע. שני אנשים לבד
במונית בנסיעה ארוכה על כביש ריק, מחייב באופן טבעי הזמנה
לשיחה, במיוחד כאשר אחד מהם הוא נהג מונית. אז הוא שואל מאיפוא
אני. הצגתי את עצמי וסיפרתי לו שירדתי מהרמה לבית הורי להביא
בגדים חמים. הפנים שלו נראו לי מוכרות. הזכיר לי קצת את יואב
בן דודי מתל אביב. "קוראים לי זאב" הוא אמר וסיפר לי שהוא
ירושלמי במקור ונוסע  עכשיו בשליחות של אחת מחברות כימיקלים
לישראל, לקחת חפצים של חייל שנהרג במלחמה. סיפרתי לו  שאני
עומד לעבור לערד ושכבר התחלתי לעבוד שם לפני כחודש ואז הוא אמר
לתדהמתי שהוא תושב ערד ושהחברה ששלחה אותו היא פריקלאס ים המלח
המעסיק החדש שלי.

אנחנו לא חברים ממש לא. לפעמים הוא מצליח לעורר בי תחושות של
גועל, כאשר הוא נוהג בתוקפנות הגסה שלו. לא אחת הוא מצליח
למתוח את עצבי לגרות אותי להשיב לו באותה לשון שהוא משתמש, אבל
אני מבליג. אני זוכר. אני יודע שגם הוא. יותר מארבעים וחמש
שנים כבר חלפו. אבל יש דברים שלא ניתן למחוק. בודאי לא צירוף
מקרים כזה מוזר ומופלא, שהמאמינים (אני לא ביניהם) היו רואים
בו יותר מיד גורל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איזהו גיבור?
הנוטש את אישתו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/2/19 3:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שבר כלי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה