ויש ימים שהכאב משתלט,
הוא מרכז הכובד,
ובי, כאוות נפשו, הוא חובט

ובא לי לבכות ובא לי לצרוח
ובא לי למות
ועם נשמתי ממנו לברוח

ועולה בי תמיהה-
וכי איש אינו רואה?
ועולה בי שאלה-
האם הכדור יספק מענה?
ואם כן-
אז כדור של רופא,
או כדור של רובה?

ובכאלה ימים,
איך אמר אז גדול המשוררים-
אין חדש תחת השמש
והכל רק הבל הבלים

וזה צורב כסכין
וחד כתער
ורק מדגיש את הפער
ביני לבינכם-
אלה, שיש להם פתרון

אז מה רק ביקשתי,
גם אם קטנתי?
התחינה בי בוערת,
רק לאווירה מאפשרת,
רק להעריך את העובדה,
שאני, בעולם הזה, נשארת...?