כשאתה כותב סיפור אתה יוצא מהעולם שלך, שהוא כמו בועה שקופה,
שמוקפת ברִיק, ונכנס לתוך בועה אחרת שהמצאת. ככל שהסיפור ארוך
יותר, ומורכב יותר, הבועה השנייה יותר גדולה, עד שהיא יכולה
להיות, במקרה של רומן רחב כרס, בגודל של אפילו עשר אחוז מהבועה
הראשית. במקרה כזה, אתה יכול ממש לחיות בבועה ההיא. אתה יכול
לעבור אליה כרצונך, לבלות שם זמן מה, לראות מה קורה עם האנשים
והמקומות, ולחזור כשאתה מתעייף. (המיטה היא בדרך כלל בבועה
הזאת, ופה במילא הדברים הם הרבה יותר טקטיליים מה שהופך אותם
לנוחים יותר). אני, באופן אישי, לא יוצר בועות גדולות. אני
יכול ליצור בועות שמספיקות בקושי בשביל להכניס את הראש.
לפעמים, בועות שרק מכסות את האף והפה כדי שלא אחנק. הן יפות
בעיניי, הבועות הקטנות. שמכילות רק איזה רגע אחד מזוקק, או
תמונה, או דמות, או חפץ.

אבל זה לא העיקר. הסיבה שאני אוהב בועות קטנות היא שבעצם הבועה
היא רק אמצעי. היא תירוץ לצאת מהבועה הראשית שלי, אל הריק הזה,
החופשי והמוחלט, ולשהות בו באותן כמה שניות עד שאני מכניס את
הראש לאיזה בועה חדשה שיצרתי, לקבל את הסחרחורת הזאת של החוסר
בחמצן שמקפיצה לך את הדופק.