בזמן האחרון הכל משתנה. אף פעם לא אהבתי שינוי. אני אגזור את
השיער ואצבע אותו לכל צבע שרק אפשר, אבל אמשיך לכתוב על אותו
מחשב ישן שקיבלתי לפני חמש שנים שעובד רק כשהוא מחובר לחשמל.
אני רגילה, אז זה בסדר. או שאמשיך לישון על אותו מזרן ישן
שעובר במשפחה כי רק ככה אני מצליחה להירדם וכל מזרן אחר יהיה
נורא. אבל אני רגילה, אז זה בסדר. אבל לאחרונה הכל משתנה.
אנשים עוזבים והשגרה משתנה. ועכשיו כבר לא יהיה לי איפה לשבת
כל בוקר ומישהו שיגיד לי ש"רק עוד קצת וזה נגמר". אולי הייתי
מצליחה להאמין בסופו של דבר, אבל הכל משתנה וכל בוקר אני יושבת
לבד וזה מרגיש כאילו זה לא יגמר בחיים. ואני מנסה להמשיך כי זה
מה שלמדתי וצריך להתמודד עם שינוי. כי דברים לא ישארו ככה
לנצח. והייתי רוצה שהמצב הנוראי הזה ישתנה באותה המהירות
שהשגרה שלי נעלמה, אבל הזמן עובר יותר לאט כשאתה לבד. אז אני
מנסה לתקן את זה עם שינויים נוספים כי לימדו אותי שמינוס ועוד
מינוס יוצר פלוס, ואולי אם אוסיף עוד שליליות למצב איכשהו הכל
יסתדר. אבל בסוף אתה לומד שחוקים מסוימים לא תקפים לכל דבר.
ואם אני אוסיף מינוס למינוס אני אשאר עם מינוס גדול יותר. זה
כמו להוסיף אש למדורה, לחפור לעצמך קבר, לשבור לעצמך את הלב.
ואני רק חופרת וחופרת במקום לנסות לאטום את החורים שנמצאים בי.
כי פעם הצלחתי, אבל היום הכל משתנה אז כבר אי אפשר. והייתי
רוצה לאהוב שינוי כמו שאני אוהבת אותו בעצמי, אבל גם בצורה הכי
פואטית שיש אני לא יכולה להגיד שאני שמחה להיות לבד. אבל אני
רגילה, אז זה בסדר.