[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי אלטמן
/
משמרת לילה

כל העניין הזה של משמרת לילה, כבד עליה. פתאום כולם נעלמים
מהחלל הציבורי והיא נשארת לבד בעמדת היומן מול מסדרונות ריקים.
היא יודעת שבחדרים מאחורי הדלתות הסגורות שוכבים מטופלים הלומי
תרופות הרגעה ובכל זאת היא מרגישה הכי לבד בעולם. השקט צורח לה
באוזניים ומחדד את החושים כאילו ולקחה איזה סם מעורר שמגביר את
התחושות. הנה היא יושבת כאן ביומן, ארוזה היטב בתוך מעיל של
פחד ברמות שלא חוותה מאז הייתה ילדה קטנה.
כאילו לא עברו שנים מלילות הסיוטים כשההורים הלכו לאסיפה בבית
העם, סגרו אחריהם את דלת העץ ואת דלת הרשת הדקה, זו שמונעת
מזבובים להיכנס אבל לא מסיוטים. והיא נשארה לבד עם יללות התנים
וצחוק הצבועים בשדות שמסביב ונשיפות של נחשים שהתחפרו תחת הבית
וכול הטבע הזה רוצה לצוד אותה בלילה. וכדי למחוק לחלוטין כל
מחשבת גבורה, באה רוח ששורקת וחובטת את ענפי העץ על זכוכית
החלון כמו מכשפה הקוראת לה לצאת החוצה רק לרגע.
היא זוכרת איך התיישבה תחת השולחן שבמטבח עטופה בשמיכת הפוך
הפולני מצטנפת כשבלול. היא רצתה לחשוב שהשולחן והפוך ישמשו לה
כבונקר בו תחזיק מעמד עד שההורים יבואו אבל הפחד לא עזב וחלחל
והגיע פנימה לנשמה. והיא שמעה את תקתוק השעון שעל הקיר שהפך
להלמות פטישים וכל דפיקה שלו הקפיאה את דמה, עוד ועוד ועוד.
והיא התפללה שהזמן יטוס והאסיפה תסתיים וההורים יחזרו אבל זה
לא קרה כל כך מהר. היא לא הרשתה לעצמה למצמץ וודאי שלא להירדם,
מפחד שאיזה זר יבוא פתאום. וכששמעה את הדלתיים התכווצה בתוך
הפוך לגודל של כפתור כי מי יודע מי נכנס.
חיבוק חזק של אבא וליטוף של אימא שחררו אצלה סכרים של בכי.
שעות לקח לה להירגע וההורים הבינו שהיא צריכה שמירה. בפעם הבאה
שיצאו הגיעה בת של השכנים. נערה שובבה שהקריאה לה מבחר מצמרר
מאגדות האחים גרים שבסופו הנערה דחפה אותה לחדר חשוך ונכנסה
אחריה כשפנס דולק צמוד לסנטרה. ככה נראית מכשפה אמרה הנערה
בקול מפחיד והיא צרחה כל כך עד שהשומר צעק מהרחוב מה קרה והאם
הכול בסדר.
אז הייתה ילדה קטנה. היום היא כבר אישה. גופה גדל שמַן והתעגל,
אבל עמוק בפנים דבר אחד בה נותר ללא שינוי: הפחד מלהישאר לבד
בלילה.
פעמיים כבר עלתה למנהל, ביקשה העברה לתפקיד אחר בלי משמרות
לילה. הוא חייך והציע תפקיד מזכירותי במשרד שלו. נשמע נפלא
נכון? אלא שכולן במחלקה יודעות שהוא שולח ידיים לבנות אז
העדיפה לוותר ולהישאר במשמרות. לא פעם ניסתה לתמרן ולהחליף,
הייתה מוכנה אפילו לתת שתי משמרות יום בתמורה למשמרת לילה אחת,
אבל לא תמיד זה מצליח כמו עכשיו כשהלילה מפזר מלוא הטנא
סיוטים.
מה יש בלילה שמפיל עליה פחד שכזה? ניסתה לחשוב ולהבין אבל
הבדידות המקפיאה חיסלה כל אפשרות של ניתוח שכלתני. השאלה נותרה
תלויה בחללו של האולם המרכזי שמתקרתו משתלשלים סביבוני בריסטול
שצלליותיהם רצות על הקירות כמו פראים הרוקדים בלב הג'ונגל. וכי
מה אלו? רק גזירי קרטון צבעוניים שבאור יום מוסיפים שמחה לאגף
הקודר. ובכל זאת, בלילה נעלמת הידיעה והם הופכים לצללי ענק
מזרי אימה. זווית של סביבון מוגדלת לצורה של יד מכה, אחרת
מקבלת צורה של זוג רגליים הצועדות בכיוונה. והיא יושבת לבדה
בעמדת היומן, מביטה על הצללים המרקדים על הקירות ומפחדת.
"תירגעי ותנסי לנשום עמוק!" היא נוזפת בעצמה אבל גופה ממאן
להקשיב ובמקום נשימה עמוקה הוא מייצר מועקה שיושבת על כתפיה
כמשקולת. "אולי כוס מים?" היועץ שבה מנסה שנית, היא מביטה על
בר המים שבפינת האולם. אדום, מזמין, עם מגדל כוסות חד פעמיות
שממתינות רק לה. אבל הפחד המשתק מונע ממנה מלקום. פעם ועוד פעם
היא מביטה לכל הכיוונים, ימינה, שמאלה ואחורה, מוודאת שאף אחד
לא מפתיע אותה מכיוון בלתי צפוי. ושוב היא מנסה להתאושש ונופלת
לבולען של פחד וחוזר חלילה. "נסי לחשוב על משהו אחר" היא פוקדת
על עצמה.
לפי חישוב מהיר שעשתה, חמש שנים היא כבר עובדת כאן. מקום לא
קל. נווה מרפא לנפשות פגועות, צֵלֵי אדם. בתוך פיג'מות של משרד
הבריאות נאבקים אנשים שנשחקו תחת גלגלי השיניים של החיים. כל
אדם ומאבקו האישי. והיא מכירה אותם בשמם, רגילה למוזרויותיהם
ורואה את משפחותיהם הכואבות בשעת ביקור והיא מודאגת. כן, היא
יודעת שפסיכוזות אינן מידבקות ובאוויר לא נישאים חיידקים של
שיגעון. ובכל זאת, היא שואלת את עצמה, אולי השהות בסביבה שכזו
יצרה בה איזה סדק? ואולי בלי קשר לסביבה, היא מפתחת תסמינים של
הפרעה נפשית? אחרת, מה זאת כל התחושה הכבדה הזו שעוטפת אותה
במשמרת לילה? הפחד הזה שמישהו אורב לה מעבר לפינה, שמישהו מביט
בה ובולש אחריה? ויש גם את המחשבות על העתיד. האם צפויה לה
החמרה? האמנם יגיע יום שבו גם היא תדפוק כמוהם את הראש בקיר עד
זוב דם, וגם אותה צריך יהיה לכבול לפס המתכת המקובע בקיר?
נכון, אין כאן יללות תנים ואף ענף של עץ לא מתדפק על חלון
היומן שבו היא יושבת ולמרות זאת, יותר מכל הייתה רוצה להיכנס
עכשיו אל מתחת לשולחן ולהסתתר בו עד הבוקר.
משמרת לילה היא שעות של געגועים לבוקר שיגיע. לאותו רגע קסום
שבו קרני זהב דקיקות חולפות דרך אדים של טל טרי. פרחים
שמזדקפים למול השמש ופרפרים שמתחילים בסלסולי מעוף. גם היא
תפשיר לאט מקיפאון של פחד לילה, תעז לקום מהכיסא, להתמתח ולסור
אל החלון. ביד חוששת תרווח את חרכי התריס, מייחלת לבוא תורני
משמרת הבוקר. אבל אפילו אז, כששמש חמימה זורחת עד מלוא האופק,
עדיין תעיף מבט חוששני מאחוריה פן באשמורת ראשונה יתגנב
מאחוריה איזה זר.
ועם בוא תורני הבוקר ותחילת שגרת היום, אותו זר מסתורי שאף פעם
לא בא, יוכנס לאחת ממגירות הזיכרון. ושם עמוק בפנים הוא ילך
ויקטן. באוטובוס הביתה הוא יצטמק עוד יותר. כשתיכנס לדירת
השותפות השכורה ותעשה מקלחת חמה כולל חפיפה טובה, שאריות
הזיכרון של הסיוט ייזלו ממנה וייעלמו בתנועה סיבובית בפתח
הניקוז יחד עם קצף השמפו. אבל כמה שתקרצף, עדיין יישאר גרגיר
אחד של פחד. קטן, ממש פצפון ולא מורגש
שם ימתין בסבלנות עד למשמרת הלילה הבאה. ואז תיפתח מגירת
הזיכרון והוא יצא כעוף החול, ויתנפח לגודל של מפלצת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למכירה !
במה חדשה יד
ראשונה
רק 70,000
יוצרים

לא בשבת

לבקש את בועז


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/1/19 12:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה