היא עבדה הרבה, בשבילו,
וגם בעבודה שלה בתור נערת ליווי.
היא לא הייתה כבר נערה,
אבל עדיין קראו לה נערת ליווי.
כי כך היה מקובל.
אז כשהיא קיבלה טלפון ממנו לבוא לדירתו,
היא התלבשה סקסי אבל לא זנותי,
כמו שהוא אוהב,
והלכה אליו לדירתו.
כלומר נסעה במכונית הזולה שלה.
היא ידעה את הכתובת, והגיעה לשם ללא היסוס,
כי הוא היה לקוח קבוע ומשלם במזומן ובצורה נדיבה.
היא דפקה על הדלת, כי לא היה פעמון,
ושמעה את קולו אומר שהדלת פתוחה.
היא נכנסה.
"למה אתה משאיר את הדלת פתוחה,"
היא גערה בו טרם ראתה אותו,
"אני בחורה טובה, אבל יש הרבה בחורות ובחורים לא טובים,"
היא נעלה את הדלת במפתח הפרפר וחיפשה אותו בין החדרים.
"איפה אתה מתחבא? אנחנו משחקים?"
היא ראתה אותו יושב ליד האח ומביט באש.
"לא משחקים, יקירתי, רק עצובים,"
הוא לא נהג להדליק את האח כמעט מעולם,
למרות שידע איך והיטב.
האח שימש רק לאווירה ולקישוט.
אך הפעם האש באח בערה.
היה קומקום קטן על גזרי העץ באח.
"אתה מכין קפה?" היא שאלה ספק ברצינות, ספק בלצון.
"לא, לא קפה. בואי תשבי לידי, יקירתי.
כרגע את האדם היקר לי בכל העולם,"
"ואיך הגעתי למעמד הזה?" היא שאלה וישבה לידו.
"כי כל שאר אהוביי ואהובותיי בגדו בי," הוא אמר.
היא שתקה. משהו עובר על הבן-אדם.
היא הבינה שאם הוא רוצה לדבר, הוא יעשה את זה גם ככה,
ועדיף לא להכביר במילים.
היא הבינה שסקס כנראה לא יהיה פה.
אבל זה קרה כבר בעבר.
פעמים רבות הוא היה מזמין אותה רק כדי לדבר איתה,
או סתם להתחבק.
כמובן שתמיד וגם במקרים כאלה הוא היה משלם.
"זמני קצר מאוד על האדמה הזאת," הוא אמר,
"וכשביקשתי עזרה מיקיריי ויקירותיי, הם הפנו לי עורף.
כמובן שהם לא ידעו שזמני קצר,"
"יכולת להגיד להם," היא אמרה.
"לא, לא," הוא ענה, "זה היה מבחן,"
הוא שתק זמן ארוך, ואז אמר -
"תמיד היית טובה אליי.
סיפקת לי נחמה ברגעים קשים מאוד,
ולפעמים אף נתת לי טעם לחיים.
לכן אני מוריש לך את כל רכושי,"
היא הייתה נדהמת.
"המסמכים במגירה הזאת,"
הוא הצביע למגירה בשידה קטנה,
"הכול כבר חתום וגמור,
וגם אני אהיה גמור עוד זמן לא רב,"
"אתה חולה?" היא שאלה בדאגה.
"אפשר לומר," הוא ענה.
הנוזל בקומקום הקטן באח רתח,
והוא מזג לו מעט לתוך ספל קטן.
זה היה נוזל ירקרק וסמיך.
הוא ראה את התהייה על פניה.
"מרק אפונה ותו לא," הוא אמר מגחך,
"אבל מרק אפונה מיוחד מאוד,
שנועד לזמנים מסוימים מאוד.
מתכון של אימא שלי,"
הוא לגם מהמשקה, שתק, והוסיף,
"הייתי מייעץ לך לא לשתות מהמרק הזה.
זו התרופה שלי,
ולמי שלא חולה היא עלולה לגרום נזק בלתי הפיך,"
"לא אשתה," היא אמרה,
"ב-מה אתה חולה?"
"במחלת הנפש." הוא אמר.
"טוב," היא אמרה אחרי היסוס,
"אני משערת שרבים חולים בנפשם,
וכמובן אפשר לטפל בזה אצל בעלי מקצוע,"
"אני בעל המקצוע," הוא אמר.
בדרך-כלל הוא לא היה נוהג לדבר במסתוריות כזאת,
ולכן היא הרגישה לא נוח.
זו לא צורת הדיבור שלו המוכרת לה.
"למה אני פה?" היא שאלה.
"המסמכים מוכנים," הוא אמר.
כל אותה עת הוא לגם מהמרק וגיחך בצורה עצובה.
"אני אוהב אותך, ג'וליאנה," הוא אמר פתאום.
ההכרזה הזו, גם אם לא הייתה רצינית לגמרי,
הכתה אותה בתדהמה.
מעולם לא קרא לה ג'וליאנה,
אלא ג'ולי, השם המקוצר.
ומעולם לא אמר לה שהוא אוהב...
ומה קשורה אהבה לזה?
"את יכולה להביא לי את הכרית האדומה שלי מהקומה העליונה?
היא נמצאת בארון המצעים מתחת למיטה בחדר השינה."
"בוודאי," היא אמרה.
היא עלתה לקומה העליונה,
קומה רביעית בבית רחב הידיים שלו,
וחיפשה בארגז המצעים מתחת למיטה.
היו שם שלל כריות, רובם נראו ילדותיות,
אבל כל אחת מהן הייתה בצבע שונה,
והייתה רק אחת אדומה,
למרות שחוץ מהצבע היא לא הייתה שונה מכריות אחרות.
היא לקחה את הכרית,
סגרה את תא המצעים, וירדה בחזרה אליו.
"בבקשה," היא אמרה,
"תן לי לשים לך אותה מאחורי הגב,"
הוא לא ענה, והיא חשבה שנרדם.
"נהיית כבד מאוד," היא ניסתה להתלוצץ
למרות שהייתה די מתוחה.
"הנה," היא סידרה את הכרית מאחורי גבו,
אבל גופו צנח הצידה.
"מה יש לך?" היא ניסתה להיות מעשית,
ופתאום הבינה,
הבן-אדם מת.
לאחר זמן, כשהיא תשחזר זאת בראשה,
היא תבין שאולי המרק היה בעצם סוג של רעל.
אבל היא לא חשבה על זה יותר מדי עכשיו.
היא רק לקחה את המסמכים שהשאיר לה בתוך מעטפה,
ויצאה את הבית.
וזהו זה.