מה איתי? אני בסדר.
בסולם של אחד לעשר אמקם את עצמי במינוס עשרים וחמש לפחות- כמו
שהחיוך מיקם את עצמו על פניי, בדומה למינוס המתנחל לי בעו"ש של
חשבון הבנק; הכל בסדר.
קראתי הסבר פעם באיזה אתר על שחובות ומינוסים השייכים לאדם
שהתאבד מתאפסים אוטומטית, נעלמים יחד עם האמונה והתקווה. אבל
אצלי הכל בסדר, הכל מעולם לא היה יותר בסדר. וזה בסדר שאני
משקרת שבסדר- למרות שאמרת לי שזה לא בסדר. שום דבר לא בסדר.
זה מינוס של עשרים וחמש לפחות, בסולם של אחד לעשר. נמאס לי
להרגיש לא מספיק, נמאס לי להיות מינוס עייף המאפיין מספרים
גדולים, ואמונות קטנות.
כלום לא בסדר, המחשבה על להרפות מעולם לא נראתה לי כה זוהרת-
זו תקוותי ההולכת ודועכת; המינוס מעולם לא היה כלכך כבד עלי,
אבל זה בסדר כי החיוך חרוט לי על הפנים.