[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ורדית ריין
/
הסוף הטוב

בוקר. שקט בגן. רוב הילדים עדיין לא הגיעו, ואלה שהגיעו
מרוכזים בשולחן הציור. אני מתיישבת ביניהם, מתעניינת בציירים
הקטנים שסביבי, מזכירה למי שיודע לכתוב שם, ומסיעת למי שעדיין
לא יודע. "נופר," אומרת נויה, "יעלי מעתיקה ממני."
נויה היא ילדה חדשה. זו השנה הראשונה שלה בגן שלי. אני רוצה
לענות לה, אבל לפני שאני מספיקה אומר איתמר: "זה בסדר, נופר
מרשה להעתיק."
"אם יעלי מעתיקה ממך, סימן שהציור שלך מוצא חן בעיניה," אני
מסבירה, "וחוץ מזה, אני בטוחה שיעלי לא ממש העתיקה, אלא רק
לקחה ממך רעיונות שמצאו חן בעיניה."
אני מביטה היטב בשני הציורים, בציור של נויה ובציור של יעלי.
הם באמת דומים מאוד. הנושא המרכזי של הציור הוא שתי דמויות.
אחת זכר ואחת נקבה.  שתי הדמויות בשני הציורים כמעט זהות,
במבנה הגוף ובבגדים. אבל יש מספר פרטים שוליים ששונים בכל זאת,
ואני מנצלת אותם כעת:
"נויה," אני אומרת," הציור של יעלי אומנם דומה לציור שלך, אבל
בכל זאת הוא שונה. תראי, המכונית שלך היא ממש גדולה, והמכונית
של יעלי קטנה. את ציירת הרבה פרחים ויעלי רק שלושה, הבית שלך
גבוה, והבית של יעלי..."
"זה ארמון," קוראת יעלי, המומה מכך שלא הבנתי זאת בעצמי, "אלה
מלך ומלכה, וכאן בצד זה הארמון שלהם. את רואה שלמלכה יש כתר על
הראש? הכתר של המלך נשאר בארמון ועוד מעט הם יכנסו למכונית
הזאת וייסעו לארמון להביא אותו."
אני מתמוגגת. "איזה יופי ," אני אומרת, וכותבת את הסיפור בקצרה
מאחורי הדף, "נויה, גם את ציירת מלך ומלכה?"
נויה מנענעת את ראשה לשלילה: "בכלל לא, אלה אבא וילדה. לילדה
יש זר על הראש כי היה לה יום הולדת בגן. אבא קנה לה מכונית
צעצוע לכבוד יום ההולדת, והיא תיקח את המכונית לבית שלה."
"הסיפורים שלכן ממש מיוחדים," אני אומרת לאחר שאני כותבת גם את
הסיפור של נויה, "אני אראה את הציורים לילדים במפגש, ואתן
תספרנה את הסיפורים."
תמר ושירה, הסטודנטיות החדשות שזו להן הפעם הראשונה בגן שלי,
מקשיבות בשקט. הן עוקבות אחר כל תנועה שלי. "זה למעשה אותו
ציור," אומרת שירה, "אבל הסיפור מאחוריו שונה לגמרי."
אני מהנהנת: "זה תמיד מעניין לשמוע את הסיפורים והפרשנויות."
אני אומרת.
"מה את עושה עם הציורים?" שואלת תמר.
"אני מתייקת אותם בקלסרים אישיים," אני עונה לה, "וכך בסוף
השנה אפשר יהיה לראות את התפתחות הציור לאורך השנה. "
"את כל הציורים את שומרת?" שירה ממש מופתעת.
"ברור," אני אומרת, "הרי אם זה היה ואן גוך, או סלבדור דאלי
הייתי שומרת את כל הציורים שלהם, ויתכן מאוד שגם הילדים בגן
הזה יהיו הציירים המפורסמים של הדור הבא ."
תמר מהנהנת: "אני בטוחה שאדם  יהיה צייר גדול," היא אומרת,
"האריה שלו הוא מיוחד במינו."
אדם הוא ילד מהגן, שהחליף בחייו הקצרים מספר משפחות אומנות
ולאחרונה הושב לאימו.  אדם מוכשר מאוד והציורים שלו מלאי
השראה. צייר אריה כתום-צהוב, חושף שיניים , ורעמה מעטרת את
ראשו. צייר אותו בצדודית עם זנב ,רגליים ואצבעות. האריה הזה לא
אופייני לאדם. לרוב אדם מצייר גיבורי על  בפרופורציות נכונות,
עם גפיים שנראים כמו איברים אמיתיים ולא כמו קווים דקיקים, כפי
שמציירים רוב הילדים. גיבורי העל של אדם חושפים שיניים כשהם
כועסים, הענקים של אדם מאיימים על כל הדף והצבעים שאדם משתמש
בהם בציורים הללו כהים וקודרים. אבל יש לאדם גם ציורים בהירים
ועליזים. יש  ציור של גיבור על עוטה גלימה מתנשא בגובהו עד
לעננים, מחייך, פרחים צומחים למרגלותיו, והקשת ממש מעל ראשו.
אדם הוא חריג, שאר הילדים מציירים ציורים רגילים של ילדים, אבל
לכל אחד סגנון משלו. הציורים של ליה מלאים פרפרים, דשא, עצים
ושמש צהובה. הדמויות הגדולות שלה מחייכות ממרכז הדף. אלה אוהבת
לצייר פרחים עם עלי כותרת ענקיים ועצים. הדמויות שהיא מציירת
הן בדרך כלל נקבות זעירות עם שיער שופע בגוונים שונים, עיניים
חלולות מלאות ריסים, או מלאות ללא ריסים,  ופה שהוא למעשה קו
דק וישר. נתנאל מצייר דמויות גדולות, הוא אוהב גם לגזור תמונות
מעיתונים ולהוסיף לציור בהדבקה, ואופיר מצייר לרוב דמות יחידה
שידיה מושטות כלפי מעלה.
"הידיים שמושטות כלפי מעלה הן סימן למצוקה, נכון?" שואלת תמר.
"לא בטוח," אני עונה בזהירות, "אני יודעת שזאת הדעה הרווחת,
אבל כבר שנים רבות אני תוהה אם זה באמת כך. על כל פנים אופיר
הוא ילד שובה לב וחברותי שלא קורא לעזרה בשום צורה
בהתנהגותו."
לאופיר יש זוג הורים מסורים, ואח תינוק. אני יודעת שיש מי
שיגיד שהוא אולי מקנא בתינוק, אבל מי לא מקנא במישהו? הייתי
מצפה לידיים מושטות כלפי מעלה  בציורים של אדם, שחווה טראומות
מינקות, אבל גיבורי העל של אדם דווקא  חושפים לראווה ידיים
מרשימות וחזקות.
"כמה שנים את גננת?" שואלת שירה.
"הרבה," אני עונה, "זאת השנה ה-20 שלי."
"ותמיד תייקת את כל הציורים בקלסרים?" היא ממשיכה לשאול.
"כן," אני מחייכת, "התחלתי בכך כשהייתי סטודנטית."
"הכנת קלסרים לכל ילדי הגן בתור סטודנטית?" הן מתפלאות.
"לא, כמובן שלא, הכנתי קלסר רק לילדה אחת. אספתי את הציורים
שלה לאורך השנה... היה לנו קשר מיוחד..."
אני מספרת על הילדה הזאת לתמר ולשירה, וכמובן שאינני נוקבת
בשמה. היא לא הייתה ילדה רגילה, אני אומרת, וגם הגן לא היה
רגיל. הגן היה ממוקם בשכונת מצוקה, והילדה הייתה מגיעה לגן
כשאבא שלה היה מצליח להתעורר בבוקר, וזה לא קרה לעיתים קרובות.
הגננת ביקשה שאשחק איתה באופן פרטני ,כדי להעניק לה תשומת לב
שכל-כך חסרה לה, והילדה הזאת נכנסה ישר לתוך הלב שלי. הוריה
היו גרושים, ואחותה הגדולה גרה אצל האם, אבל היא עצמה גרה אצל
האב כי האם התנכרה לה. מעולם לא ראיתי את האם, אבל אמרו לי
שהיא עובדת כגננת בצהרונית, ושהיא מגיעה לגן  בשעות הצהריים
לאסוף ילדים לצהרונית שלה. כשהילדה הייתה רואה אותה, היא הייתה
רצה אליה, מנסה לחבק אותה, והאם הייתה נבוכה, נרתעת, מחבקת את
הילדה בגמלוניות וממהרת להסתלק עם ילדי הצהרונית.
"את יודעת, נופר," אמרה לי הילדה, "אמא שלי עובדת בצהרונית.
משי ועונג בצהרונית שלה. משי, נכון שאת בצהרונית של אמא שלי?
תגידי לנופר..., נכון שאמא שלי חמודה? נכון שהיא טובה? נכון
שהיא יפה?"
היא עצמה הייתה הולכת לצהרונית אחרת. "ואת אוהבת ללכת לשם?"
שאלתי אותה.
"בטח," היא ענתה, "פעם הייתה שם שרון. היא אהבה אותי מאוד ,
אבל כבר הרבה זמן שהיא לא שם."
אני זוכרת אותה כילדה בעלת עיניים ענקיות שאהבה לדבר ולספר,
שהרבתה לצחוק ולבכות ומגיל ארבע תפקדה כאמא של עצמה. החליטה מה
תלבש, סידרה את הבית כרצונה והעירה את אביה בבוקר.
לקראת סוף השנה היא חסרה במשך מספר ימים, והגננת שתכננה יום
מים התקשרה כדי לעדכן את האב. "אבא ישן," אמרה הילדה שענתה
לטלפון, "ואני לא מצליחה להעיר אותו."
"אנחנו עושים יום מים בגן," אמרה הגננת.
"אז אני אכין תיק," התלהבה הילדה.
"טוב," אמרה הגננת, "שימי בתיק בגדים להחלפה ומגבת."
"וגם בגד ים?" שאלה הילדה.
"לא," אמרה הגננת, "בגד ים לא צריך."
למחרת התקשינו להאמין למראה עינינו, כשראינו אותה מגיעה עם תיק
מסודר, ילדה בת ארבע בסך-הכול,  שלא שכחה כלום.
היינו יושבות בחדר הביטחון, ששימש גם כמחסן. זה היה המקום
היחיד בגן שאפשר היה לחוש בו מעט פרטיות. היינו משחקות, והיא
הייתה  מציירת. היא אהבה לצייר בצבעי פנדה, ציורים עזים ומלאי
הבעה. הרבה לבבות גדולים, ולבבות קטנים. הרבה ילדות וילדים,
בתים ופרחים. לאחר שסיימה לצייר, ולפעמים תוך כדי ציור הייתה
מספרת סיפורים על ילדות שברחו לאמהות שלהן, ועל אמהות שברחו
לילדות שלהן, על ילדות שקפצו מקומות גבוהות ומתו, על ימי
הולדת, בלונים והפתעות.
ויום אחד היא ציירה את האיש הבודד, וגם סיפרה לי עליו.
"הוא ליד הבית שלי," היא אמרה.
"מי?" שאלתי.
"האיש הבודד. הוא עצוב, כי הוא רוצה ללכת, אבל הוא לא יכול כי
הוא עשוי מאבנים והוא דבוק לבית."
"לבית שלך?" שאלתי בבלבול. לא הבנתי על מה היא מדברת.
"מה פתאום," היא קראה בקוצר רוח, "לבית שליד החנות של יוסי .
הוא לא יכול ללכת, והוא עצוב. אבל מחר אמא שלו תבוא לבקר אותו,
והוא יהיה שמח, וזה יהיה הסוף הטוב." היא הושיטה לי את הציור:
"הנה, זה האיש הבודד, וזאת אמא שלו, היא כבר באה אליו. אוי...
ציירתי אותו בלי כובע, יש לו כובע..." והיא הוסיפה כובע.
אני מספרת הכל לשירה ולתמר, והן מתרגשות. נדמה לי שבעיניים של
שירה יש דמעות, יש לה עיניים ענקיות לשירה. היא שואלת בת כמה
צריכה הילדה להיות היום, ואם שמרתי איתה על קשר.
"לא, לא שמרתי על קשר ," אני עונה, "זה היה מסובך וגם בלתי
אפשרי, כי אבא שלה לא היה מקבל קשר כזה בברכה. היא צריכה להיות
היום בת עשרים וחמש."
"מעניין מה קרה לה," אומרת תמר, ושירה שואלת אם הציורים עדיין
אצלי, או אם יש לי העתקים.
"לא," אני אומרת, "הילדה נתנה לי את הציורים, אבל אני תייקתי
אותם ונתתי לה את הקלסר בסוף השנה."
"סיפור מרגש," מסכמת שירה.
"כן," אני מסכימה, "זאת הייתה ילדה מיוחדת במינה, עם הרבה
כוחות נפש וחוסן פנימי. אני מאמינה שגדלה להיות אישיות מיוחדת
במינה שמעניקה ומקבלת אהבה. הייתה לה יכולת התמודדות מופלאה."
השנה חולפת כל-כך מהר, והילדים מתפתחים. "תראי," אומרת לי
שירה, "איך יואב התקדם. בתחילת השנה הוא עוד שרבט, וכעת הוא
מצייר ציורים מושקעים, עם מסגרות מסוגננות."
אנחנו מדפדפות עוד בקלסר, יואב מצייר תמיד מספר שמשות. לעיתים
אפילו חמש בציור אחד. פעם הוא היה מצייר אותן כעיגולים שלמים
במרכז הדף, עם קרניים, אך לאחרונה הפכו השמשות למשולשים בצידי
הדף. גלי עדיין משרבטת, אך בציור האחרון שלה אפשר כבר לראות
התחלה של פרצוף.
"גם אני ציירתי המון בתור ילדה," מספרת שירה, "אבא שלי היה
קונה לי חבילות של דפים, והייתי גומרת את כולן..." היא משתתקת,
מהורהרת, "כנראה בשלב מסוים הבנתי שאין לי כישרון והפסקתי.
היום אני לא מציירת בכלל, רק מנגנת."
שירה מנגנת בגיטרה ולאורך השנה היא השתמשה בה הרבה במפגשים עם
הילדים. הם אוהבים לשיר איתה. אדם, הצייר של הגן, שחווה כל-כך
הרבה סבל בחייו נקשר אליה מאוד. יש בה הרבה רגש וחמלה
בשירה...
הם גדלים, הילדים, הימים חולפים והשנה עוברת, וכשהם מתחילים
לצייר חוף ים ופירות קיץ, זה סימן לסוף השנה שמתקרב. הנה
דניאלה, שמציירת תמיד ציורים מלאי פרטים, החלה לאחרונה לצייר
ים ודגים. היא מוסיפה מילים בכתיב פונטי 'ים', 'גלמ', 'חפ'
ו'דג'. גם ליבי מצליחה לכתוב מילים בכתיב פונטי, היא ציירה
פרוסת אבטיח ומתחתיה כתבה 'אותח'.
נותרו רק מספר שבועות לסיום השנה, כששירה מגיעה בוקר אחד
ומביאה לי קלסר חצי שקוף, מלא ציורים: "תראי," היא אומרת, "זה
הקלסר תסתכלי...", והיא מדפדפת ומראה לי, הרבה לבבות גדולים,
ולבבות קטנים. הרבה ילדות וילדים, בתים ופרחים, ומאחורי הדפים
כתובים סיפורים קצרים. זה כתב היד שלי, ואני לא מבינה...זה
הקלסר של שירי, הילדה שנקשרתי אליה כשהייתי סטודנטית, איך הוא
הגיע אליה?
"רגע, רגע," אני אומרת מתקשה לעכל, "את זאת..."
"שירי, כן אני שירי," היא מהנהנת, "כך כינו אותי כולם כשהייתי
קטנה. שאלתי את אבא שלי על הקלסר, אבל הוא לא זכר. חיפשתי
בבית, אבל לא מצאתי כלום..., רק אתמול סבתא שלי הביאה לי אותו.
כנראה השארתי את הקלסר אצלה כשהייתי קטנה, ועכשיו היא עוברת
לדיור מוגן ומפנה את הדירה."
כמובן, אני חושבת, איך לא הבנתי מיד, שירי זו שירה, היא גדלה
אומנם, גבהה והתפתחה, אך העיניים הענקיות ההן, אלו אותן
עיניים.
"האמת שמרגע שסיפרת על הילדה, חשבתי שזאת אני," אומרת שירה,
"אני לא ממש זוכרת אותך, הייתי קטנה, אבל  אני מכירה את האיש
הבודד..."
"את מכירה את מי??" אני לא ממש מבינה על מה היא מדברת.
"את האיש הבודד," היא אומרת, "הוא אמיתי האיש הבודד, לא המצאתי
אותו. הוא  מפוסל בקיר של חנות מכולת. כשאבא היה עושה קניות,
הייתי מחכה בחוץ ומתבוננת בו. אני זוכרת שחשבתי שאמא שלו
נסעה, ושהיא תחזור."
"שירה," אני אומרת והקול שלי רועד, "שירי...אני כל-כך מתרגשת
לראות אותך . מקסימה כל-כך, תומכת ואוהבת... איך עשית את זה?"
"עשיתי את מה?" היא שואלת.
"איך גדלת כך..." אני מתלעלעת, "איך התפתחת למה שאת, איך את
רגישה כל-כך לילדים.."
שירה צוחקת: "הרי אמרת בתחילת השנה שאת חושבת ששירי גדלה להיות
אישיות מיוחדת במינה..."
"קיוויתי..." אני מגמגמת, ומבינה שעד עכשיו, לא ממש האמנתי.
"אני...אני באמת לא יודעת איך יצאתי כך" מהססת שירה, "סבתא שלי
השתדלה לאורך כל השנים לתת לי אהבה ו...כשהיה לי עצוב וקשה
ניגנתי, וחוץ מזה כנראה שאני פשוט כזאת."
אני מתבוננת בה בדממה, ורוצה להגיד משהו על היכולת הזאת,
המופלאה, לקחת את כל הכאב הזה ולהפוך אותו לאהבה ולחמלה. אני
פותחת את הקלסר, מדפדפת, מתבוננת בציורים וקוראת את הסיפורים
שנכתבו בכתב ידי. סיפורים על אמהות שברחו לילדות שלהן, ועל
ילדות שברחו לאמהות שלהן, סיפורים על ילדות שקפצו מקומות
גבוהות ומתו... ואז אני מביטה בשירה ושואלת את עצמי שוב, איך?
"אבל יש כאן גם סיפורים שמחים," מתגוננת שירה, כאילו קראה את
מחשבותי, "יש גם סיפורים על ימי הולדת, בלונים והפתעות..."
אני ממשיכה לדפדף, מגיעה לציור של האיש הבודד. האיש שאמא שלו
הייתה אמורה להגיע...
היא לא הגיעה, האמא, אני חושבת, ובכל זאת הסוף טוב... כן, הסוף
טוב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בקשר לסלוגן
מקודם:

אתה מודע לכך
שזה באמת קיים?!


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/1/19 12:55
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ורדית ריין

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה