אני מתחנן על ברכיי למעט נשמה
מעט מים להשקות את הגינה
את הלב הצמא שלי והדעת השבירה
לו ידעו שונאיי - היו מניחים לי

מרופד היטב בבגדים,
מגרב עד תחתון, וכובע קפוצ'ון,
מתפלא מדוע הצינורות קרים,
והמים קופאים עוד לפני שהם נשפכים

אמרה - לו ידעתי, לא הייתי פוגעת
ויש שפוגעת כי לא יודעת
ואת מה שיש לדעת - אני לא אומר,
כי מה אני בכלל שהסכסך בין שונאיי

אבל הם עומדים בריבוע כתום ששרטטו בחול,
ואומרים לא נצא עד אשר יבוא האיש ויגיד סליחה
והאיש לא בא, ועוברות השנים,
והם בכלל שוכחים למה הם שונאים
אבל השנאה נשארת משום מה, כמו קעקוע
והיא לא מניחה, לא לי, לא להם, ולא לטבע הרוחני.