יותם גר בבית סבו מיום שאמו מתה, כשהיה בן 3. סבו עבד במצפה
כוכבים. לפעמים לקח אותו לשם לראות כוכבים בטלסקופ, ולפעמים
עמד אתו בלילה בחוץ והראה לו את הכוכבים בשמיים עם שמותיהם.
יותם למד ממנו לאהוב כוכבים, ובגיל 5 קנה לו סבו פיג'מה מלאה
בציורי חלליות.
מול הצריף בו גרו, הייתה מדשאה גדולה. אחריה היו שדות חיטה
רחבים מאד, ואחר-כך באופק הרים מושלגים. בשש בבוקר היה יותם כל
יום יוצא לשחק עם הילדים שהתאספו על הדשא. שיחק אתם עד שש בערב
ואז חזר לצריף. לפעמים היה מסתכל מהחלון בשכבות הנוף ומדמיין
שהן מייצגות את התקופות בחייו: הדשא שנתו האחרונה, החיטה שנתו
הקודמת, וההרים המושלגים התקופה שאמו חיה. מאד הסתקרן לדעת, מה
יש שם באופק בהרים המושלגים. יותם אהב להקשיב

לקפטן הייתה תכנית ברורה במוח. הוא שמח באופן שמילא אותו וכמעט
התפרץ מתוכו על שהמשימה שלו מצליחה, כמו מזימה חכמה. הוא ואנשי
החללית התכוננו חודשים לטיסה החשובה. הם הכינו את החללית
וסידרו את המכשירים, את השעונים ואת המתקנים. הקפטן טיפל בעיקר
במקום מושבו הפרטי. הנוסעים פטפטו במשך שעות, עד שלפעמים היו
מרוכזים בשיחות ושכחו את העולם. זה היה דומה מעט

למוסיקה בווקמן. כשהקשיב לה, נדמה בעיניו שהרבה אבהים ודובים
טובים שרים לו באהבה. אז הבין, למה לא מוצאים חייזרים בכוכבים
אחרים - כי החייזרים לא מרשים לנו להגיע אליהם; אבל כשמקשיבים
לווקמן, החייזרים מרשים להגיע אליהם, ונוצר קשר אתם. יום אחד,
יצא יותם לטייל. לא הבחין בחלוף הזמן, והערב הגיע. נבהל ופחד
שלא יגיע הביתה בזמן לארוחת הערב, וסבו ידאג. ערבי עבר על
חמור. יותם שאל אותו, מה השעה. שש, אמר הערבי. יותם הודה

לים גועש. כל הנוסעים זכרו את הסיפור, שקרה לא מזמן, של
אסטרונאוטים שנהרגו בטיסה. לכן פחדו והתקשו להסתיר זאת, ודיברו
ביניהם במשפטים מקוטעים ומגומגמים. החללית הייתה מלאה מבנים
מיוחדים, מורכבת באופן מרהיב עין. המון חדרים היו בה. הנוסעים
נהגו לפעמים לדבר עם הקפטן על עניינים שונים, אבל השיחות היו
לרוב קצרות כי הקפטן היה עסוק ולא היה זמן להמשיך. פעם אחד
הנוסעים ערך שיחה ממושכת עם הקפטן וגילה, שהוא אדם מאד מעניין.
לכן שקעו בשיחה והתפתחה מאד. "אם תסתכל במחשבים, תוכל לגלות

לערבי, שנראה מיוחד מאד באופיו וטוב לב. הוא הלך וראה שמאוחר.
מחשבות על מחשבות הופיעו בו. הכוכבים למעלה כבר דלקו. יותם
יזכור תמיד את השעה המופלאה הזאת. בעוברו על פני מחשבות שונות
על מחשבות שונות, נוצרו במוחו

דברים שלא חשבת עליהם", אמר הקפטן. אחרי השיחה פנה הקפטן למקום
מושבו בחללית וראה דרך החלון כמה מהנוסעים כמו מלחים שיכורים
בלילה המלא כוכבים. הרגיש מתעלה ברמה כנסיך שמגלה לאהובתו את
פלאי הלילה. משהו פעם בתוכו לרגע וריגש אותו בדרך לא מובנת.
אחר-כך הרגיש כאילו חג מתעצם בו ומסביבו. אז הלך לישון ולפני
שנרדם חשב על

הפתעות. עוד-מעט יום הולדת שש, וסבו ירשה לו לטייל עד ההרים
המושלגים. יותם שמח. עליו לחזור הביתה מהר, אחרת יצטרך לאכול
את

אהובתו הישנה, שנהרגה בתאונת דרכים מצערת. כיוון שאיש לא ראה,
הרשה לעצמו לבכות. בכיו זרם כשל ילד קטן בלי הפסקה, עוד ועוד,
בדמעות גדולות כמו החביתה של סבא, כשהיא שרופה. כשהגיע, חיכה
לו סבו בחיוך רחב ואוהב וחיבק אותו. אז התיישבו לאכול חביתה
טובה ומרק עם אטריות בצורת חלליות. אחר-כך הלך יותם לישון וחשב
מחשבות שונות ומשונות. דמיונות שונים הופיעו במחשבתו. דמיין
שהוא עף בחלל עד קצה היקום ושם פוגש את אמו בגן-עדן. היא הייתה
יפה מאד, כמו ונוס. אז, סוף-סוף, הגיע יום הולדת שש של יותם.
הוא יצא לטייל והגיע להרים המושלגים. פתאום ראה עליהם חללית.
הספירה לאחור החלה, והחללית טסה. המראה השפיע על יותם לכל
חייו, חיבר את עברו עם עתידו ויצר בו דמיון רב. לו הסתכל אדם
במראה שקופה כים וראה אותו כשהוא אדם מבוגר, ודאי היה אומר שיש
לו דמיון. ותמיד נזכור את יותם, הילד המיוחד עם הדמיון המפותח,
שראה חללית ממריאה. ילד החלליות.