הוא רצה לסיים עם הכל. רצה להיפרד. כבר כתב מכתב וארז תיק. לא
שלמקום אליו הוא הולך צריך תיקים ובטח שלא תיקים מלאים, אבל
שיהיה... לעולם אין לדעת.
הוא קרא בפעם האחרונה בקול רם ממש שהרעיד את אמות-הַסִפִּים,
את המונולוג המפורסם מהמחזה האהוב עליו של שייקספיר ; אתם
וודאי מנחשים באיזה מחזה מדובר. כן, הוא לא היה מוג-לב. הוא לא
היה פחדן. הוא החליט לצאת לשם ויהי-מה.


את כלבו, לאקי, הוציא לטיול בפעם האחרונה שלו - לא של לאקי.
לאקי הוא כלב בר-מזל, חשב לעצמו ולכן הוא תמיד יזכה לפינה חמה,
לליטופים, למזון ולשתייה, לקורת-גג כשצריך ולכיפת שמיים מעליו
כשאפשר. מה שאי-אפשר לומר עליו זה שהוא תמיד יזכה למשהו.
להיפך; הוא הרגיש שהוא תמיד חוטף כאפות מהחיים ולא סתם כאפות
אלא לַפָּנִים ובאופן הכי בוטה וגס-רוח שיש....

הוא רכן מעל כלבו האהוב בסוף הטיול ואמר לו:
לאקי היקר שלי, אני מאחל לך מכל ליבי ומכל נשמתי שלא תסבול
כל-כך. אני מאחל לך שתמשיך בכלביות הלבבית שלך, שתמשיך בחוסר
המודעות שלך, שתמשיך פשוט לחיות את הרגע, את הכאן והעכשיו.
שלעולם לא תהיה "בדד" ושתמיד תהיה יד מונחת על שכמך כשתצטרך
אותה. אני מאחל לך שלא תצטרך ללכת במשעול אל הָאַיִן. אני עוד
מעט אהיה "לשעבר" שלך ולשעבר של כולם. האקס המיתולוגי...


הוא החזיר את לאקי לבית. הבית שהיה פעם גם שלו, אבל כבר לא.
הבית שהפך לדירה ריקה מחום, ריקה מתוכן, חשוכה ומנוכרת. וידא
שהמכתב שלו במקום שיראו אותו ויצא לדרכו.


אני לא יודע אם הוא כבר הגיע ליעדו, אבל משהו בי אומר לי שהוא
יחזור, שהוא ישוב על עקבותיו. כמו כלב מסכן, רועד מקור, רטוב
עד לשד-עצמותיו מהגשם השוטף, הוא ישוב לחפש נחמה. הוא ירצה
אַרְכָּה.