אבדו הימים מעל פני האדמה,
והשלכת יורדת משתלשלת על עיגולים של מגלשות,
שנבלעות עמוק-עמוק בתוך החול.

בצהריים יורד גשם, והוא חזק ועז.
הוא מהדק את הצעיף, הוא מרים את הצווארון,
הוא קופא למוות בתוך עולם קרח,
ולאף-אחד לא אכפת.

בצהריים הוא היה הולך באחו, ונערתו אתו,
והם היו משחקים משחקי אהבה,
קוטפים זה לזו פרחי תאווה,
אבל החורף הגיע ודבר לא נשאר,
היא הלכה, ונדמה לא תשוב,
הוא עמוד חשמל בגשם האינסופי של סופת הנפש.

לא טוב לו, רע לו, אבל הוא לא מתלונן,
המוות יפתור הכול.
בערימת דשן הוא מונח והוא מחייך,
סירחון המשק נושק לנחיריו ומעלה בו געגועים אל נעוריו.
שם היה ילד בריא, בגוף ובנפש, ונערות כרכרו סביבו.
הוא היה אהוד על חבריו ומצטיין בלימודים,
וכל בעיה ידע לפתור ברגע אחד לשביעות רצון כולם.
אבל הימים האלה אבדו, והחורף יורד על העיר,
הוא כבר לא צעיר, וגם עולמו הזדקן אתו.
הוא מוטל על מיטה לא מוצעת וסופר כוכבים מבעד לחלון.
יום אחד הוא לא יהיה פה, וזה יהיה סופה של גחלילית חולפת.