הלמות רעמים מחרישות אוזניים וגשם חזק שוטף את השביל
הדרך הופכת קשה, הסלעים לועגים לי והבוץ דבק בנעליי.
הבית נראה מרחוק אך האור לא מאיר בו.
אני מגביר צעדיי והשמיים מאפילים
החושך הופך קודר ומאיים כבליקוי חמה.

אני נושא מבטי אל השמיים ופוער את עיני
כמנסה לקלוט את שאריות קרני השמש
אך העננים מתאספים כמו במסדר מוקפד,
וחוסמים שארית אחרונה של אור.

הבית מתקרב, אך החשיכה שבו הולכת ומתממשת לכדי מציאות.
אני מחיש צעדיי, בכמיהה לחום שבבית,
אך ההכרה שבתוכי מתגבשת כמשקולת על רגליי
האם זה הבוץ שמאט את צעדי? האם הפחד?
טיפות גדולות של גשם נופלות על עורי החשוף
הן שוטפות את פני במקום הבכי שאצור בפנים באימה וממאן לפרוץ.

קר לי, כל כך קר לי.
זה קור אחר, שמתפתח מבפנים.
אני מהדק את המעיל אבל הקור צוחק מתוכי בלגלוג.
הבית מתקרב, הוא ממש מולי.
רק מספר צעדים נותרו לי
אך אני מפחד ללכת אותם.

אני עומד מולו, מביט בחלונות החשוכים.
הדלת פתוחה לכדי פתח קטן,
אני מביט בבית,
העיניים רואות אבל הלב מתעקש להאמין בניסיון נואש ועלוב.
אני נושם נשימה אחת אחרונה שמקפיאה את ריאותיי.
גם מעט מהחשיכה אני נושם
והיא נכנסת לתוכי במין סמיכות חונקת.

אני פוסע כמה צעדים אחרונים ונכנס אל הבית
ואת לא שם.