הו, יגוני השכול,
מדוע עזבוני לילות שנהב,
ומה היא הרוח אם לא הסתיו?

הו, לילות יגון וחמרמורת,
מה רבו הלילות בהן בכיתי על יגוני,
על מיטתי אשר מטלטלת כסירת קאנו,
בנהר האפל השוצף הפראי של הנפש.

הו, אלוהיי המחוזות הגדולים,
צמאה נפשי למעט דבש דבורים,
כה יפה הייתה בלבושה הקליל,
שלא הכיל דבר מלבד בושם ריחני.

הו, חמרמורת נבזית,
מדוע תרצי לענות אותי ביום אביבי זה,
בו השמש מלבלבת צבעים ופרחים,
והלב דואב לנשיקה מהיפה בנשים.

הו, כה מר לבבי,
יגוני חסר תכלית, אבל אני לא אשבר,
אני אסבול עוד ועוד למען לפאר שמי,
כמעונה הנצחי בעולם אכזר זה,
אשר התאכזר אליו ללא כל סיבה,
מלבד גחמת הגורל.

הו, חסרי לב שכמוכם,
מדוע אתם צוחקים לסבלי,
הלו מר הוא כעלה הלענה,
ולא ממתיק סודות כמתיקות החרוב.