היא נכנסה פנימה נתמכת בידי עובד זר. המקום היה עמוס אבל היא
לא התפלאה כי זכרה כמה קשה היה להשיג את התור. רפרפה בעיניה על
פני חדר ההמתנה בחיפוש אחר מקום להניח עליו את גופה. משלא
מצאה, הסתכלה שוב במבט איטי יותר. קיוותה שמישהו מהצעירים
קרועי הברכיים יפנה לה מקום. אז קיוותה. היא תיכף סוגרת 71 ויש
פה לפחות שלושה צעירים שלא קמים לה. שיתביישו.
"איזה שעה בפנים?".
אף אחד לא עונה לה.
הזר שלה הצליח למצוא בחדר אחר כיסא פנוי והביא לה אותו בחיוך
מנצח. היא נאנחה והתיישבה עליו בזהירות.
שעה מאוחר יותר השאירה את חדר ההמתנה מאחוריה ונכנסה לרופא.
הוא לא טרח להרים עיניים מהמחשב.
"שם" ירה.
"ישראל מדינה" ענתה.
הוא סימן וי בדף התורים שלפניו. היא התלוננה על תחושה כללית לא
טובה.
כשתחב מקל והתבונן בגרונה ראה נקודה. לקח זכוכית מגדלת וגילה
שם צעיר יונק מנרגילה.
"מה אתה עושה שם?" שאל.
"ומה אתה דוחף ת'אף ש'ך? עוף מפה לפני שאני קם עליך". הצעיר
עשה תנועת איום בידו והרופא מיהר להסיג את המקל ולסגור את פי
המטופלת.
הוא הרים את חולצתה והניח סטטוסקופ קר על גווה.
"לנשום עמוק!" ציווה.  
הוא היטיב את מיקום הסטטוסקופ והקשיב. מנגינה רועשת מילאה את
אזניו. קקופוניה של צפצופי מכוניות, קולות התנגשות וצרחות
נהגים.
"יש לך פקק גדול שם בראות" אמר לה והשתעל קלות מעשן המכוניות
שיצא מאפה.
הוא תחב אודיוסקופ לאוזן והאיר את תעלת השמע.
"תכבה מיד, יא מניאק. אני אגמור אותך!". איש קטן צרח עליו מתוך
האוזן. האיש הקטן היה ערום ומתחתיו שכבה מישהי שצרחה בכל הכח
"תעזוב אותי כבר" וכשראתה את עינו של הרופא צעקה "הוא סימם
אותי, תעזור לי".
"אל תאמין לה" צעק הערום והוסיף "יאללה תתחפף אחרת אני שולח
עליך את עורך הדין שלי שיתבע אותך על פגיעה בפרטיות שלי".
הרופא לא ידע למי להאמין או שסתם לא רצה להתערב ולכן כיבה את
האור והוציא את המכשיר מהאוזן.
"נו, מה אתה אומר, דוקטור?".
"זה לא בעיה בתחום שלי" נאנח הרופא בהקלה ורשם לה הפניה למומחה
בתחום הפסיכיאטריה.
ביציאה מהבניין נתקעו בה אופניים שדהרו בכוח חשמלי. הדימום
הפנימי הרג אותה.