קיטסקי היה איש קטן, הוא מכר בפינות רחוב כדורים שגרמו לדיכאון
ולחרדה.
אמהות שקנו אצלו רצו להבין את ילדהן, שהרי אלו מחלות חדשות
ביפן.
הן היו חוזרות לקבל מנות חזקות יותר ואז מיד מתחרטות. קיטסקי
לא מזהיר.
אני מכרתי לו את חרדתי בעבור דג.
הייתי מטגן אותו על הכירה החשמלית בדירה האנלוגית הקטנה שלי,
שהספיקה רק לשלושת רבעי האדם. הריחות ביפן עברו בין קירות
האורז כמו רוחות רפאים.
רוחות הרפאים ביפן רגועות.
קיטסקי היה מתלונן שהחרדה שלי לא איכותית. קדתי אך לא הייתה לי
את היפנית להסביר לו מדוע.
גם לא את העברית.
יום בשבוע קניתי ממנו כדור דיכאון, לדכא את החרדה. קיטסקי,
כאמור, לא מזהיר.
אז הייתי שוכב בכמעט מיטה שלי וכמעט מת.
לפעמים דווקא ישנתי על הרצפה, כמוהם.
לעיתים נדירות ישנתי על האוויר.

עכשיו אנחנו מעשנים עשבים שאני לא מכיר.
הריחות ביפן עוברים דרך האנשים, העשויים ברובם אורז. הרחתי את
האיש הכבד שמולי וריח זיעתו (המוצדקת) היה נעים.
היפנים לא אהבו רעשים מיותרים, אז לא דיברתי.
עובדי נמל. אומר אחד.
נמלים. אומר אחר.
העברית מעלה על פני חיוך.
היפני לוקח את חיוכי בידו העבה ושומר אותו בתיק הטבק שלו. זה
לא חיוך איכותי, אבל ביפן ההיצע לא טוב.

כהן אחד מגיש לי מקל קטורת בוער כדי להקל עלי. אפילו לא אמרתי
לו מה כואב.
העשן עולה סביבי ומרחף לאט מול עיני, משתקף בהן.
אני נושם אותו. אני מחזיק בפנים. אני מוציא הכל.
היפנים נבהלים, אבל בשקט. הם לא עושים צעדים מיותרים.
שני סמוראים ניגשים אלי וקדים.
הם אוחזים בידי האטריות שלי ומניחים אותי על הסירה.
לפני שעוזבים אני מבקש אש.
הם מגישים לי להבה בכף ידם הקעורה ואני מדליק סיגריה ושוב
מחייך.
יפן, כשהיא מתרחקת, לא יודע אם היא אמיתית.