[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








קיטסקי היה איש קטן, הוא מכר בפינות רחוב כדורים שגרמו לדיכאון
ולחרדה.
אמהות שקנו אצלו רצו להבין את ילדהן, שהרי אלו מחלות חדשות
ביפן.
הן היו חוזרות לקבל מנות חזקות יותר ואז מיד מתחרטות. קיטסקי
לא מזהיר.
אני מכרתי לו את חרדתי בעבור דג.
הייתי מטגן אותו על הכירה החשמלית בדירה האנלוגית הקטנה שלי,
שהספיקה רק לשלושת רבעי האדם. הריחות ביפן עברו בין קירות
האורז כמו רוחות רפאים.
רוחות הרפאים ביפן רגועות.
קיטסקי היה מתלונן שהחרדה שלי לא איכותית. קדתי אך לא הייתה לי
את היפנית להסביר לו מדוע.
גם לא את העברית.
יום בשבוע קניתי ממנו כדור דיכאון, לדכא את החרדה. קיטסקי,
כאמור, לא מזהיר.
אז הייתי שוכב בכמעט מיטה שלי וכמעט מת.
לפעמים דווקא ישנתי על הרצפה, כמוהם.
לעיתים נדירות ישנתי על האוויר.

עכשיו אנחנו מעשנים עשבים שאני לא מכיר.
הריחות ביפן עוברים דרך האנשים, העשויים ברובם אורז. הרחתי את
האיש הכבד שמולי וריח זיעתו (המוצדקת) היה נעים.
היפנים לא אהבו רעשים מיותרים, אז לא דיברתי.
עובדי נמל. אומר אחד.
נמלים. אומר אחר.
העברית מעלה על פני חיוך.
היפני לוקח את חיוכי בידו העבה ושומר אותו בתיק הטבק שלו. זה
לא חיוך איכותי, אבל ביפן ההיצע לא טוב.

כהן אחד מגיש לי מקל קטורת בוער כדי להקל עלי. אפילו לא אמרתי
לו מה כואב.
העשן עולה סביבי ומרחף לאט מול עיני, משתקף בהן.
אני נושם אותו. אני מחזיק בפנים. אני מוציא הכל.
היפנים נבהלים, אבל בשקט. הם לא עושים צעדים מיותרים.
שני סמוראים ניגשים אלי וקדים.
הם אוחזים בידי האטריות שלי ומניחים אותי על הסירה.
לפני שעוזבים אני מבקש אש.
הם מגישים לי להבה בכף ידם הקעורה ואני מדליק סיגריה ושוב
מחייך.
יפן, כשהיא מתרחקת, לא יודע אם היא אמיתית.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כששאלתי את אמא
שלי למה הייתה
שואה היא ביקשה
ממני שאני אתן
לה עיפרון, נתתי
לה היא שברה
אותו ואז ביקשה
את כל החבילה,
נתתי לה אותה
והיא ניסתה
לשבור אותה ולא
הצליחה ואז
אמרה:
אתה רואה, יהודי
אחד קל לשבור
אבל הרבה יהודים
יחד זה קשה.
אבל אמא בשואה
נרצחו הרבה
יהודים,
היא שתקה לקחה
מסור וניסרה את
העפרונות.
אתה צודק היא
אמרה לי וחזרה
לג'ויינט.




יאשה מתחיל
להבין את השואה,
הגראס
והסלוגנין.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/12/18 9:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ערן כהן אבידן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה