דלית ורומי נכנסו הביתה עם שתי שקיות גדולות מחנות ידועה לבגדי
ילדים. הי, שלום לכן, אני רואה שהצלחתם יפה, בזבזתם את כל
הבונוס שקיבלתי, שאל עמוס. לא, אמרה רומי בדרך לחדרה עם
הקניות, נשאר כסף גם בשבילך. דלית, אשתו החייכנית, נראתה
עצבנית. מה קרה, שאל. רצו לקחת אותנו למשטרה, אמרה רומי
בהתרגשות. עמוס הסתובב לדלית, מה קרה? אין לי כוח עכשיו, אספר
לך אחר כך. היא ישר הלכה להכין את ארוחת הערב. לפי הרעשים
מכיוון המטבח הבין עמוס שעל הסיר והמחבט מוציאה דלית את כעסה.
טוב, חשב, לא מתאים לה, אבל נדבר שתירגע, והלך לחדרה של רומי.
הילדה בהתלהבות הוציאה בגדים רבים מהשקיות. וואו, כמה הרבה
קניתם, אמר עמוס. היו מלא, מלא מבצעים, בישרה בתו, בת השבע,
בשמחה. ספרי לי מה קרה, ביקש. אתה יודע, בחרנו המון בגדים. אתה
יודע, אמא הסכימה שניקח רק מה שאני אהבתי ומדדתי הכל, אפילו
שכבר לא רציתי, כי אמא אמרה שלא בא לה לחזור להחלפות. היה כיף.
אתה יודע, אני רוצה שתמיד יהיו לי הרבה בגדים יפים. אחר כך אמא
עמדה בתור לשלם. היו מאלאן אנשים בחנות וגם הרבה ילדים. אתה
יודע, אפילו שני בנים רבו וילדה אחת בכתה. אמא אמרה שלא יפה
להתנהג ככה בחנות. אבל אני לא עשיתי כלום, רק עמדתי על ידה.
ואז שרצינו לצאת מהחנות משהו צפצף והאיש אמר לאמא שתחזור
לקופה. האישה לקחה והוציא את כל הבגדים מהשקיות והתחילה לדבר
לא יפה לאמא ואמא נהתה אדומה. וגם אמא צעקה בקול גבוה וכולם
הסתכלו עלינו. וגם הילדים הסתכלו. ואז בא שומר ואז אישה אחת
אמר משהו והלכנו עם כל הבגדים למקום אחר בחנות. וכולם כל הזמן
הסתכלו אלינו. שם זקנה אחת סידרה את הבגדים בשקיות ובשקט אמרה
משהו לאמא. אבל אמא צעקה, לא סולחת. ואז הלכנו לאוטו ושם אמא
בכתה, אבל לא הרבה.
דלית נכנסה לחדר, חייכה למראה של בגדים רבים המפוזרים על המיטה
ואמרה, בואו לאכול, תראו את הבגדים אחר כך.
אחרי שרומי לבושה בכותונת לילה חדשה נרדמה, שאל עמוס, נו, אז
מה באמת קרה? אני לחנות זאת יותר לא נכנסת, אמרה דלית בכעס.
אתה מבין, שאם אני לבושה בבגדים ללא מותגים ונעלי ספורט זולים,
אז היחס אלי על הפנים. על תתרגזי, אמר עמוס, ספרי מה קרה. בגלל
ההנחות גדולות, היו בחנות המון אנשים ובקופות תור ארוך
והקופאיות היו עצבניות ומהרו מאוד. שילמתי אבל ביציאה שמענו
צפצוף. השומר אמר, גשי לקופה, לא הורידו לך אבזם בטחון.
הקופאית ששילמתי לה היתה עסוקה ואחרת נגשה לבדוק. באמת באחת
החולצות עדיין היה תקוע האבזם. הקופאית בקשה את החשבונית ולא
יכולתי למצאו אותה. חיפשתי בתיק, בכיסים, אין. הקופאית מסתכלת
אלי במבט כזה חוצפני, מזל שלא אמרה "גנבת". הרגשתי שאין לי
אוויר, לא יכולה לנשום. על יד הקופה הצטברו יותר ויותר אנשים
וכולם מסתכלת אלי כמו על פושעת. גם השומר היגיע. רומי עמדה
מבוהלת מכל הסצנה. עמוס, תאמין לי, ומרוב בושה רציתי לקחת אותה
ולברוח מהחנות. אישה נחמדה אחת ראתה את המצוקה שלי והציע לי
להירגע ולקופאית לעשות בדיקה במקום אחר בחנות. כאשר הגענו לחלק
האחורי של החנות עם הבגדים והשקיות מצאתי באחת מהן את החשבון.
לא הרגשתי הקלה, אלא כעס על עצמי שנקלעתי למצב מביך כל כך.
הקופאית אמרה, סליחה על אי נעימות ואני צעקתי, לא סולחת לך.
אני חושבת שכולם שמעו את הצעקה שלי כי עוד פעם הסתכלו אלי.
עמוס אמר, לא נעים, אבל זה יכול לקרות לכל אחד. |