סבתא חנה הייתה מה שנקרא "סבתא פולניה". כל הבדיחות, הסיפורים
ואזכורים בנושא זה התאימו לה בול. היא הייתה אישה מרשימה,
גבוהה, מלאה ,אבל לא שמנה, עם שער צבוע בלונד. תמיד עם תסרוקת
גבוהה מסודרת וציפורניים משוכות בלכה אדומה. היא ובעלה גרו
בדירה ישנה גדולה במרכז תל אביב, על יד כיכר מדינה. הרהיטים בה
היו מאוד ישנים, אבל על הקירות היו תלויים תמונות של ציירים
ישראלים מפורסמים כמו סטימצקי וראובן ועל המדפים עמדו פסלים של
ינקו ואחרים. כל הדברים נקנו לפני הרבה שנים כאשר רוב האומנים
היו תפרנים ושתיינים ומכרו את היצירות זול כדי להתקיים. אז אף
אחד מהם לא היה מפורסם כמו היום. חנה ובעלה היו עובדי מדינה עם
משכורת קבועה וכך ניסו לעזור לאומנים העניים. רק אחרי הרבה
שנים הבינו את הערך הכספי של האוסף שצברו.
כל השנים בנוסף לעבודה וגידול בנות היו עסוקים בהשתתפות בחוגי
ברידג' , פגישות עם חברים, ביניהם אומנים ושחקני הבימה. הבנות
גדלו בבית מסודר, עם ארוחות מבושלות ,כל יום בשבוע תפריט אחר
שהיה חוזר על עצמו כל שבוע מחדש. האווירה בבית הייתה תרבותית,
דיברו על פוליטיקה, הצגות חדשות, סרטים. הבנות רכשו השכלה,
התחתנו והולידו ילדים, נכדים לסבתא חנה.
גם אחרי שבעלה נפטר לא נשארה לבד. הבנות דאגו שאף פעם לא תישאר
לבד בערבי שבת או חג. תמיד הייתה מוזמנת לארוחות ולימי הולדת
של כל אחת מעשרה הנכדים. ידעה לבקש יחס וגם להתלונן על חוסר
תשומת לב של הנכדים הבוגרים. ידע לבקש והיתה מקבל.
פעם, כאשר שמעה שיחה של הבנות על דמי כיס לילדים, החליטה שגם
היא תיתן כסף לנכדים שיבואו לבקר אותה. בעלה התנגד לרעיון שלה
בתירוץ של חינוך לקוי או אולי בגלל הקמצנות. אבל חנה החליטה
וקיימה.
בכל ביקור של הנכדים חיכו להם על המזנון מעטפות שמיות. הילדים
שמחו, במיוחד הגדולים, הם תמיד קיבלו יותר מהקטנים. סכומי הכסף
במעטפה לא היה קבוע. נכד שלא התייחס יפה לסבים או התחצף או
דיבר לא יפה, היה מרגיש את זה בביקור הבא. במעטפה על שמו היה
פחות כסף או אפילו מעטפה ריקה, שילמד לקח. הבנות כעסו והעירו
לה על מעשיה, אבל חנה לא הייתה מוכנה לקבל את הביקורת שלהן.
הנכדים הגדולים זייפו בהצלחה התעניינות יתר בסבתא, הקטנים
"נענשו" על שובבות, אבל הכסף פחות עניין אותם. דני בן שמונה
היה אחד מהשובבים ולא פעם המעטפה שלו היתה רזה. פעם אחרי איזה
קונדס, שאפילו לא זכר מה הוא היה, המעטפה שלו הייתה ריקה. הוא
זרק אותה לפח ובביקור הבא לא ניגש למזנון. היה ברור לכולם שהוא
כועס על סבתא. אבל גם בשני ביקורים הבאים המעטפה שלו נשארה על
המזנון. לשאלתה של אמו, מדוע עושה כך, ענה שהוא לא צריך כסף.
אבל חנה לא הייתה מוכנה שאיזה "פישר" בן שמונה אזלזל בה. כאשר
דני עבר על ידי היא תפסה אותו בשרוול ושאלה, מדוע הוא לא
מתייחס אליה יפה. ודני ענה, "כי אני לא אוהב אותך".
באותו רגע היא הרימה את ידה ובחדר נשמע קול של סטירה, סטירה
מצלצלת. כולם הסתובבו עם הבעה של מה קרה? דני רץ החוצה ואביו
אחריו. כשעצר תפס אותו, קירב אליו את פניו ושאל בשקט: "מה אמרת
לה? מה??" דני הרים אליו עיניים מלאות בדמעות: "אמרתי שאני לא
אוהב אותה". אביו חיבק אותו ונישק לקדקוד ראשו ודני שמע אותו
אומר : "גם אני לא אוהב את סבתא חנה, טוב שלא אמרתי לה, אחרת
גם אני הייתי מקבל סטירת לחי".
עם השנים המקרה נשכח ורק כאשר היו נזכרים בסבתא חנה, היו
מספרים על דני, ילד "אמיץ" בן שמונה שקיבל ממנה סטירה.