[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדה רויטגור
/
דודה שרה

עד היום אני נזכרת בפגישתי האחרונה עם דודה שרה, קרובת משפחה
היחידה של אמי בארץ. שרה נולדה בדרום אפריקה. בגיל 23, אחרי
שלמדה חקלאות, עזבה את משפחתה ועלתה לפלשתינה. לקיבוץ בעמק
הירדן, שהוקם על ידי יוצאי רוסיה וליטא, היא התקבלה לא בזכות
הידע שלה או שורשים ליטאיים של הוריה, אלה בזכות, כך ספרה,
הפטיפון שהביא אתה. החיים שלה היו קשים ומסוכנים. סיפרה איך
הסורים הפגיזו לעיתים קרובות את השדות שעיבדו.
חודש אחרי שהגענו ארצה בינואר 1972 היא בקרה אותנו במרכז קליטה
באשקלון. היא באה עם פייגה , גם בת דודה רחוקה של אמי. שתי
נשים מבוגרות, נמוכות קומה עם חבילות נכנסו לחדר שלנו. הקשר
בינינו היה מידי, כי הן דברו אידיש ליטאי כמוני. הביאו עוגות
ופירות. דודה שרה כל הזמן ציינה שאת הפירות מגדלים בקיבוץ שלה.
בסוף הביקור שרה הזמינה אותנו להגיע לקיבוץ בפסח והשאירה כסף
לאוטובוס.
כך יום לפני ערב פסח בעלי חמותי והבת שלי התחלנו את המסע
לקיבוץ. מאשקלון לתל אביב, אחרי זה עד טבריה ומשם לקיבוץ. היא
חיכתה לנו בדירה שלה ומיץ תפוזים צונן היה מוכן לקראתנו. כל
הדירה היתה חדר מלא ספרים ותמונות ומטבחון קטן עם מקרר קטן
וקומקום חשמלי. מיד לקחה אותנו לסיבוב בקיבוץ ובדרך סיפרה את
תולדותיו. היתה גאה מאוד על ההצלחה בחקלאות ועל המפעל החדש
הוקם. לאנשים שפגשנו בדרך הסבירה מי הם האורחים שלה. היא היתה
אישה מבוגרת, כבר לא עבדה במקצוע אבל תרמה כמו גם נשים אחרות
בתפירת פיג'מות לילדי הקיבוץ. גם לבת שלנו שלחה אחת כזאת מבד
מפלנל, שיהיה חם בלילה. היא לא ידעה לבשל, אוכל לא היה בדירה
שלה חוץ מכמה ביסקוויטים ושקיות תה. כל הארוחות אכלנו בחדר
האוכל הענקי של הקיבוץ, גם שם הסבירה לכולם מי האורחים שלה
וצינה בגאווה, כך נראה לי, ששנינו מהנדסים. עדיין לא דברנו ולא
הבנו עברית, אבל הרבה חברי קיבוץ מבוגרים פנו אלינו באידיש
ואפילו ברוסית. הביקור היה מוצלח מאוד ואחרי יומיים עשינו את
המסע חזרה לאשקלון. שלחתי לה גלויה כתובה באנגלית עם תודה על
קבלת פנים.
בקיץ אותה שנה הורי הגיעו ארצה ומאז לא היתי בקשר שוטף איתה,
רק נשלחו גלויות ברכה לחגים.
שרה לא בנתה משפחה. לאמי רמזה שהאהוב שלה נהרג במלחמת שחרור.
אולי זה היה סיפור כיסוי לאהבה שלא מומשה. כל השנים חיה לבד
אבל לא הרגישה בודדה. אהבה את הקיבוץ והיתה מעורבת בפעילותיו.
בשנים שכבר לא עבדה בשדות, טיפלה, בעזרת ילדי הקיבוץ, בערוגות
הפרחים וסידורי פרחים לחגים.  
עם אמי התכתבה באידיש על גבי גלויות. בפגישתם הראשונה והיחידה
הביאה הרבה גלויות מבוילות, כדי שאמי תכתוב לה. עברו שנים
ופתאום הפסיקה לענות לגלויות שלה. קשר הטלפוני ישיר בקיבוצים
לא היה אז. אמי ביקשה לבדוק מה קורה, אם במקרה אזדמן לבקר
בסביבה,.
כך יצא שהגעתי לקיבוץ בצהרי היום. מסביב הכל היה ירוק וערוגת
פרחים "של שרה" בכניסה היתה בשיא פריחתה, רק החום היה בלתי
נסבל. חיפשתי אותה בדירה שלה ובמתפרה. נאמר לי שהלכה לאכול
מוקדם. את דודה שרה מצאתי בחדר האוכל הקיבוצי שהיה כמעט רק
ורצפתו עדיין רטובה אחרי הניקוי. שלחנות פורמייקה עם פחי אשפה
קטנים וצבעונים היו מסודרים בהמתנה לסועדים הרבים. היה חסר בו
ריח של אוכל מבושל כמו בבית, כנראה האוויר הקר מהמזגנים בלע את
ריחות השונים של מאכלים שסודרו בכלים גדולים על הדלפק המחומם.

היא לא נראתה לי שונה. אותה אישה קטנת קומה, לבושה יפה, ללא
תכשיטים, נועלת נעלי עבודה גבוהות עם שרוכים, עדיין מחזיקה ישר
את ראשה עם צמא מלופפת סביב שמוחזקת בהרבה סיכות. כאילו דבר לא
השתנה, רק הצמה נהיתה יותר דקה והעיניים אפורות שלה נחבאו
מאחורי משקפיים כהים.
כשראתה אותי לא הביע שמחה, לא כמו בביקורי הקודמים. לקחנו
מגשים, גם אני מזגתי מרק לקערה, סמיך בצבע חום- ירוק, עשוי
שעועית או אפונה או שנהם יחד, והתיישבנו אחת מול השנייה. שרה
התחילה לאכול בלי להביט בי.
"למה את לא עונה למכתבים של אמא, היא דואגת לך" שאלתי.
"אני לא מעוניינת בקשר עם אף אחת" ענתה בשקט.
"את חולה, נבדקת, יש לך כאבים?" ניסיתי לדובב אותה.
"לא-א, אני בריאה כמו שור. פשוט נמאס לי לחיות. חיתי יותר מדי.
שום דבר ואף אחת כבר לא מעניינים אותי יותר." ואחרי שתיקה
הוסיפה, "אני קמה בבוקר ויוצאת מהחדר רק כדי לא להדאיג את
החברים..."
לא ידעתי איך להגיב לווידוי שלה ומה לומר. ישבתי בשקט, לא
נגעתי באוכל.
"שתהיה לך נסיעה טובה", אמרה פתאום והמשיכה לאכול.
נשקתי לה ויצאתי.
כל הדרך חזרה עם דמעות בעיניי ולא יכולתי לשכוח איך היא דיברה
בטון שלוו כל כך על האי רצון שלה לחיות. לא ידעתי איך אספר
לאמי על המפגש עם שרה ועל הבקשה שלה.
היתי עצובה, לא הבנתי אותה, אבל אז היתי רק בת שלושים וחמש.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מלצר יש זבוב
במרק שלי

זבובון רמאי


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/12/18 13:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדה רויטגור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה