[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"המפקד," אמר מפקח משנה רוני בקול רועד "עשיתי בדיקת בֶּלַה
ואני חושב שעליתי על משהו באחד התיקים". הוא הניח בזהירות את
תיק הקרטון החום על שולחנו העמוס של מפקד התחנה.
מוקדם יותר באותו בוקר כשקיבל לידיו 3 תיקי חקירה סגורים,
עדיין לא ידע מפקח משנה רוני מהי אותה בדיקת בלה שהוטלה עליו.
כבוגר טרי של קורס הקצינים המשטרתי הוא היה חדור מוטיבציה ולכן
התאכזב מהמשימה הראשונה שהוטלה עליו. לשבת ולקרוא תיקי חקירה
שנסגרו. "ביג דיל" הוא אמר לעצמו אבל אחרי שנייה נרגע ושכנע את
עצמו להתאמץ ולהתרכז בקריאה.
"בֶּלַה זה ראשי תיבות של בדיקה לפני התיישנות" פתר לו
הארכיונאי את התעלומה. "אלו תיקי חקירה שנסגרו בעבר. תקרא אותם
ואולי תעלה על משהו שיצדיק חידוש חקירה ואז ההתיישנות לא תיכנס
לתוקף". "מה אני צריך לחפש?" שאל רוני בחשש. "תראה, אולי תמצא
איזו טעות או תגלה שהתעלמו ממשהו חשוב. תשב ותקרא, תאמין לי זה
עדיף על להתרוצץ ברחובות" אמר הארכיונאי בנימה אבהית.
מפקח משנה רוני מצא שולחן וכיסא פנויים ופתח את התיק הראשון.
הוא התחיל לקרוא ומהר מאוד צלל למעמקי החקירה עד כדי כך ששכח
לקום לארוחת הצהריים. כעבור כמה שעות, הוא עמד רועד מהתרגשות
מול דלת לשכת מפקד התחנה מחפש אחר המילים המתאימות. כחדש בתחנה
הוא  ידע שעליו להיזהר. מצד אחד חשוב לא להישמע חוצפן או
שוויצר שחושב עצמו חכם יותר מקצין החקירות שסגר בזמנו את התיק.
מצד שני, הוא באמת חושב שמשהו באותה חקירה התפספס.
מפקד התחנה הביט עליו במבט כזה שגרם למפקח משנה רוני להרגיש
כמו בשר על שיפוד חם.
"באיזה תיק?" שאל מפקד התחנה בחוסר סבלנות.
"בתיק של זה שנדרס על פסי הרכבת".
"כן, אני זוכר את זה. ומה לדעתך הבעיה?".
"לא שאלו את הבן שלו איפה הוא עמד בזמן שראה את האבא נדרס. ככה
אפשר היה לדעת מי רדף אחרי מי".
                                                         
.........
כשצלצל הטלפון רינה קפאה על מקומה מרוב התרגשות. שעות היא
יושבת מולו ומחכה לצלצול הזה. מאז שנפרדה מצחי ברחוב ליד
המונית שבאה לקחת אותו לנתב"ג. היא נתנה לו חיבוק ונשיקה
ומיהרה לעלות בחזרה לדירה בידיעה שייקח עוד זמן עד שימריא ועוד
יותר זמן עד שינחת, אבל היא ישבה וחיכתה.
בשעות ההמתנה הארוכות היא נזכרה איך התייאשה מצחי. מאז שהרצל
מת היא יכלה להרגיש שמשהו לא טוב עובר עליו. הוא התחיל לעשן,
התחבר עם אנשים לא טובים. פעם אפילו הרים עליה את הקול. היא
הבינה שצחי הולך במסלול שסופו לא טוב. איך מעלים אותו לדרך
חדשה הייתה השאלה שניקרה במוחה במשך שבועות רבים. ואז עלה
הרעיון שייסע לאחיותיו באמריקה. והנה, עכשיו מגיע הצלצול.
כמו בהילוך איטי נעה ידה לעבר השפופרת. היא ציפתה לשמוע מעבר
לקו את קולו הנרגש של צחי אבל זה היה מישהו אחר. רפיון של
אכזבה השתלט עליה.
האיש מהצד השני הזדהה כקצין משטרה. בבת אחת נזרקה אחורה לזמן
האפל ההוא שלפני ההלוויה של הרצל. כמה שרצתה לברוח מאותה
תקופה, למחוק אותה לחלוטין מהתודעה והנה עכשיו הכול חוזר.
הקצין ביקש לדבר עם צחי.
                                                .........
מפקח משנה רוני שב ונכנס ללשכת מפקד התחנה.
"המפקד, הבן של זה שנדרס טס לארצות הברית. דיברתי עם אימא שלו
ובדקתי גם עם ביקורת הגבולות".
"אז תמלא טופס בקשת הל"ח".
"בקשת הלך?" שאל מפקח משנה רוני בחוסר אמון. הוא חשב שהמפקד
צוחק עליו.
"כן. בקשת הסגרה לצורך חקירה ותשלח אותה למחלקה הבינלאומית
במטה הארצי".
                                            ........
"זה בסדר, גם אני יהודי. תירגע ובוא נתחיל מהתחלה".
צחי היה במצוקה. הוא התקשה להסביר לפקיד ההגירה האמריקאי מה
סיבת בואו. המילים כאילו ברחו מראשו והוא ניסה ללקטן ולהכניסן
למשפט מסודר שישביע את רצונו של הפקיד הקשוח.  רגע לפני שהפקיד
הטביע את חותמת ה"מסורב כניסה" בדרכונו של צחי, התרחש הנס.
הפקיד השכן, הביט אל מעבר למחיצה, זיהה את הדרכון הכחול ואמר
לקולגה שלו "עזוב ג'רי, אני אטפל בו".
צחי התיישב מול הפקיד החדש שהתגלה כמבוגר מאיר פנים. "קנוכה
שמייח" הוא אמר לצחי שהשיב בקול רפה "חנוכה שמח גם לך סבא".
כך, באנגלית מתובלת במעט עברית צלח צחי בהצלחה את המחסום
הרשמי. צליל החותמת הגדולה שהוטבעה בדרכונו נשמע באוזניו כצליל
פעמונים ענוג. לפני שנפרדו, תחב הפקיד בידו של צחי כרטיס ביקור
קטן. "זה הבן שלי" הוא אמר לצחי. "הוא מסדר גרין קארד ועבודה
לבני ברית'. כדאי לך לצלצל אליו".
וצחי צלצל.
                                           ........
zahi c. , קונדוקטור. זה מה שהיה רשום על התג שהוצמד למדים של
רשות הרכבת העירונית. זה מה שיוצא כשהלשון האמריקנית מתקשה
לבטא את ה"צחי" הישראלי. אז הנה הוא במלוא הדרו, בעל ותק של
כמה חודשים בארה"ב ולבוש מדי חברה מצועצעים. זאהי סי אמור היה
לעבור בקרונות לפני תחילת נסיעה ולבדוק שלא הושאר בהם כלום.
במקום זאת, צחי יושב באחד הקרונות ומשחק בטלפון הסלולארי החדש
שלו.
על החזית ההיספאנית לשוויון צחי מעולם לא שמע. גם אנשי החזית
לא הכירו אותו. הם היו ארגון מחתרתי שחיפש דרך להגיע לתודעה
הציבורית. הנחת מטען נפץ ברכבת נראתה להם כאמצעי המתאים לכך.
                                                       
........
ניתן היה לחשוב ש"הארי אלמנטרי סקול" שבברוקלין בא לציין את
זכרו של הנשיא הארי טרומן או המדען הארי מאתיוס ואולי של הארי
הארלו הפסיכולוג הנודע, אבל לא. הארי בלפונטה הוא שהרים את
התרומה הכספית המכרעת שאפשרה את הקמתו של בית הספר האפיסקופלי
לילדים בני 6 עד 8. צלליתו של בלפונטה מפארת את סמל בית הספר
המוטבע על חולצת התלבושת האחידה שלבשו הזאטוטים הנרגשים
הממתינים יחד עם מורתם ברציף מס' 2 שבתחנת סיידווטר במרכזה של
ברוקלין הסואנת. אחרי שראו תמונות של אנדרטת החירות ואפילו
נדרשו לצייר אותה, הגיע הרגע הגדול לו ציפו. הם נוסעים אל
האנדרטה ואפילו יעלו לתצפית מהקומה ה- 87 בבניין הסמוך.
הרכבת הגיעה בשריקה עליזה. המורה נעמדה בפתח אחד הקרונות
והעלתה את הקטנים שניים - שניים פנימה. עוזרת המורה דאגה
שהמתוקים ישבו בצורה מרוכזת ארבעה ילדים על כול צמד מושבים.
המורה עלתה אחרונה, דלת הקרון נסגרה והרכבת פתחה בנסיעה
חרישית. הקטנים מתחו את צווארם כדי להביט אל מחוץ לחלון הגדול
אבל במנהרה החשוכה אין שום נוף להביט אליו. אז הם מביטים על
הפנסים שבתקרת הקרון, מביטים על המורה ועוזרתה ומסתכלים על
הכפתורים המוזהבים שמבריקים על מדי הקונדוקטור שנכנס מחייך
ופוסע במעבר שבמרכז הקרון.
רק ילד אחד לא הביט על הקונדוקטור. מבטו היה מרוכז בקופסת
הקרטון הכחולה שמתחת למושב שלפניו.
                                                           
    .........
סרג'נט או'לירי היה בדרכו לפינת הקפה, כאשר מכשיר הפקס החל
להשמיע קולות.
"הפקס הזקן עוד עובד" הוא קרא בשמחה. מכל עבר התקבצו ובאו
שוטרים במדים שחורים ונעמדו מסביב למכשיר הישן. "חשבתי שהוא מת
כבר מזמן" אמרה שוטרת אחת. "מכשירים של honeywell לא מתים אף
פעם" ענה לה שוטר אחר.
סרג'נט או'לירי הרים את דף הנייר שיצא מתחתית המכשיר והראה
אותו למפקד התחנה. "בוס, הגיע צו הסגרה ממשרד החוץ לגבי איזה
ישראלי".
"שמור את זה אצלך או'לירי ובוא איתי" הורה לו מפקד התחנה.
"בדיוק קיבלתי עכשיו טלפון מאיזה ארגון חדש שמודיע על פצצה
שהחביא ברכבת".
שני השוטרים רצו לעבר מכונית המשטרה וזו זינקה ממקומה בחריקת
צמיגים וסירנה מייבבת.
                                                           
    ........
השקט ששרר בקרון הפריע למורה בטסי. גם הקור ששרר בחוץ בעיר
בימים האחרונים הפריע לה אבל כנגדו לא יכלה לעשות דבר. בטסי
לוגאן הייתה בחורה שמחה שאהבה לצחוק בקול מתגלגל מהבדיחה
האווילית ביותר. היא החליטה להכניס קצת שמחה בקרון הדומם.
"ילדים, בואו ונשיר ביחד את ג'ינגל בלס" היא קראה בקול מתרונן
ומיד פצחה בשיר השמח.
ילדי הכיתה נענו והצטרפו אליה בשלל קולות דקיקים.
רק ילד אחד שתק. הוא המשיך להביט בקופסה ואז הגיע לכלל החלטה.
"אדוני" הוא קרא לקונדוקטור שעמד לא רחוק ממנו.
קולות השיר השמח מילאו את הקרון ואפילו זלגו לקרון הסמוך
שיושביו הציצו במבטים מחוייכים לעבר הקרון המזמר.
"אדוני" שב וקרא הילד הקטן, אבל קולו נבלע בתוך ים השירה. zahi
הקונדוקטור עמד בגבו אל הילד ולכן לא יכול היה לשמוע את קריאתו
ואף לא לראות את ידו המונפת.
הילד לא אמר נואש. הוא ירד מהמושב ונדחק והתאמץ עד שהצליח
להגיע למעבר. תנועה פתאומית של הרכבת גרמה לו לאבד שיווי משקל
ולהחליק לעבר המושב המקביל.
קופסת הנעליים נותרה במקומה.
הילד התאמץ והחזיר לעצמו את שיווי המשקל, הוא החזיק בידית
המושב והתקדם לעבר הקונדוקטור.
שירת הילדים גברה.
הילד משך בשולי הווסט של הקונדוקטור וצעק לעברו: "אדוני, מישהו
שכח קופסה".
                                                           
    .......
מכונית המשטרה עצרה בחריקת בלמים בפתח תחנת הרכבת. השוטר
או'לירי יצא ממנה בריצה ומיד חזר מתנשף. "בוס, אין אף רכבת
ברציף. כולן כבר יצאו".
המפקד הרים את המיקרופון ושידר קריאת חירום ברשת הקשר
המשטרתית.
                                                   
.......
באותו הרגע שהקונדוקטור הבין מה רוצה הילד ממנו, קיבל נהג
הרכבת הנחייה משטרתית ובלם בלימת חירום. שירת הילדים נפסקה.
הקונדוקטור והילד החליקו עד לקצה הקרון. צחי מיהר לקום ולחזור
למרכז הקרון. הוא התכופף ושלף את קופסת הקרטון מתחת למושב.
בזהירות הרים מעט את המכסה ופלט קללה. גם מי ששירת כאפסנאי
בצריפין ידע לזהות מקלות דינמיט. "שוב פעם רכבת, שוב פעם אסון
ושוב פעם באשמתי" פילחה את מוחו מחשבת אשם. "לו רק יכולתי
להחזיר את הגלגל אחורנית הייתי מבצע את הסיור המקדים. לו רק
ניתן היה להחזיר את הגלגל עוד יותר אחורנית ואז כל הסיפור עם
אבא לא היה קורה ואני לא הייתי כאן".
צחי הבין שעליו להיפטר מן הקופסה במהירות האפשרית. להוריד את
כל הילדים מהרכבת ייקח זמן ובינתיים הפצצה עלולה להתפוצץ.
לזרוק את הפצצה החוצה, גם אי אפשר כי הם באמצע מנהרה.
                                                       
........
"בראבו דלתא one כאן פלוטו, עבור" נשמעה קריאה במכשיר הקשר.
סרג'נט או'לירי היה הראשון לענות לקריאה. הקול המתכתי בצד השני
עדכן שהתקבלה שיחה נוספת מארגון המכנה עצמו בשם "החזית
ההיספנית לשוויון". "זה ברכבת שיצאה למנהטן ב9:45. בדקנו והיא
עכשיו במנהרת קנדי".
"תגיד להם שאנחנו בדרך לשם" הורה המפקד לסרג'נט או'לירי.
דקה, אולי דקה וחצי אחר כך נעצרה המכונית המשטרתית מעל פתח
החירום של מנהרת קנדי. את קול הפיצוץ העמום לא יכלו שני
השוטרים לשמוע אבל את העשן הדליל שבקע מבעד לפתח המנהרה, ראו
גם ראו. הם יצאו בריצה מהמכונית ונכנסו למנהרה.
ברגע הראשון הזדעזעו לשמוע את צרחות הנוסעים הקטנים אבל מיד
התעשתו והבינו שמי שצורח פירושו של דבר שהוא חי. הם כיוונו את
נוסעי הרכבת לעבר פתח היציאה לרחוב.
                                                 ........
בערב התכנסו כל שוטרי התחנה מול מכשיר הטלוויזיה שמעל פינת
הקפה. לא בכל יום זוכה התחנה שלהם לאזכור טלוויזיוני. הקריין
העביר את השידור לכתב בשטח. הכתב ראיין את אחת הנוסעות, בטסי
לוגאן שמה, שתיארה בקול נרגש את גבורת הקונדוקטור. "הוא הציל
את החיים של כולנו בכך שנשכב על הפצצה בזמן שאני הוצאתי את
הילדים מהקרון".
"רק הרוג אחד" אמר מפקד התחנה לשוטרים ולגם מכוס הקפה שלו.
"היה יכול להיות הרבה יותר גרוע".
חצי שעה אחר כך דפק סרג'נט או'לירי על דלת משרד המפקד.
"בוס, תראה איזה מקריות. ההרוג ברכבת זה אותו בחור מצו ההסגרה
שקיבלנו בבוקר".
"זרוק את הצו לאשפה או'לירי" אמר המפקד. "מחר אתה בא איתי
לקונסוליה הישראלית. הם עושים איזה טקס לזכרו. אז בלי שתייה
הלילה כדי שתיראה מחר נורמלי".
                                                 .......
ברגע האחרון ממש הצליח צחי לזכות בכרטיס הכניסה לגן עדן. הוא
התעופף מעלה כל הדרך עד לענן של המלאך הראשי. צחי נעמד בסוף
התור הארוך שהמתין באולם המבואה שבפתח הלשכה המהודרת. המלאכים
הסדרנים הרגיעו את הממתינים לבל יאבדו סבלנות כי ממש תיכף
יופיע המלאך הראשי. כשהגיע לבסוף, זיהה אותו צחי מיד. זה היה
אביו. פני האב קרנו קדושה ועל ראשו נח כתר זהב בצורת כובע גרב
מגולגל.
האב סימן לצחי לבוא אליו. צחי לא היסס ועקף את כל הממתינים. בה
בעת הוא התלבט איזה מילות התנצלות יאמר לאביו. לעומתו, לאבא לא
היו היסוסים כלשהם. אל מול כולם הוא הנחית על לחיו של צחי
סטירה כזו, שהדיה צלצלו מקצה היקום ועד קצהו. מיד אחר כך, ניצל
האב את מעמדו ושלח את בנו לקצה גן העדן, לשמש כאחד משומרי
הגבול המגינים על גן העדן מפני ניסיונות פריצה של אנשי
הגיהינום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני שמן.







-השמן


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/12/18 9:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה