יום אחד, 3 שבועות לאחר המלחמה, הציעה לה צ'לה להצטרף אליה
לטיול בשטחים הכבושים והיא הסכימה. היה בכך גם סיכון: טיול של
2 בחורות בטרמפים - עדיין צעירות ונאות, לבדן, באיזורים שאך
נכבשו ובמקומות לא מוכרים שמיושבים גם בתושבים ערבים.  אך היא
רצתה להכיר את הארץ החדשה שנפתחה, ולהרגיש צעירה, וכמוה גם
צ'לה - ולעשות מה שכל הישראלים עשו: לטייל, לראות, להשתאות,
לנשום את הגודל החדש של הארץ שלנו שגדלה בבת-אחת.

  לתפוס טרמפים היה קל. לאחר המלחמה עצר כל אחד את מכוניתו
לחיילים, בכל מקום. עם ישראל היה גאה ואסיר תודה ואהב בכל
מאודו את הילדים  הצעירים האלה שלו, שעשו עבורו את המלאכה ושגם
שילמו מחיר כה יקר. כולם חשו כבוד וגאווה להסיע אותם.  המוני
חיילים צעירים עמדו בטרמפיאדות, והמוני מכוניות עצרו גם בלי
להתבקש, וממש רבו על הזכות להסיע אותם. הם היו גיבורי המלחמה
ונישאו על כפיים.
   2 הבחורות השיגו חולצות צבאיות - פק''ל  באותו זמן, כדי
להגיע ממקום למקום בטרמפים. שתיהן, שעמדו עם החיילים ביציאה
מתל-אביב, ישבו מהר מאד על גבי משאית, שערן מתנופף ברוח,
חולצותיהן הצבאיות מתבדרות, יושבות שם למעלה עם עוד חיילים או
בלעדיהם, מעל המטען, חולפות על פני כפרים  ועיירות ערבים,
נכנסות על המשאית הזו או האחרת לבסיסים, עוברות צמתים - איש לא
שאל על רשיון, לשם מה, לאן;  הן החליפו רכב צבאי זה באחר,
שואפות את  האויר הפתוח, חולפות על פני  חיילים,  נכנסות
ויוצאות עם הטרמפים שלהן בשערי-בסיסים  צבאיים, ואיש לא עשה
בעיות;  הארץ היתה פתוחה וגדולה.
  את הטיול התחילו בירושלים. בלב שוקק נכנסו דרך שער האבן
לעיר העתיקה, נגרפות בנהר האדם שזרם לתוך העיר, בעיניים משתאות
ונוצצות וסקרנות אין גבול. ירושלים המזרחית היתה עבור הישראלים
העיר האכזוטית, המזרחית ובה השוק התורכי-או המצרי-או השוק
והעיר המזרחית של אלף לילה ולילה בזעיר אנפין שלפתע נפתחו
לפניהם. ים של אנשים  שטף את סמטאות העיר העתיקה:
  לצד הבחורות הילכו לאטן נזירות שחורות בגד ולבנות שביס, לא
צעירות, צליינים נוצרים מבוגרים מארצות שונות, גם שחורי-עור,
מהולנד, מגרמניה, תיירים  מכל קצוות תבל הציפו את הרחובות
העתיקים, גברים דתיים ישראלים באו לראות את העיר שהיתה סגורה
בפניהם 19 שנה ושכל כך הרבה מהמקומות הקדושים ליהדות ננעלו עם
שעריה מאז מלחמת השחרור  ועד כה, מתנדבים צעירים אירופאים
שהציפו לפתע בהמוניהם את הקבוצים. עבורם - רובם דלי אמצעים אף
שבוגרי תיכון, זו היתה הזדמנות לצאת לחו''ל בזול, לחיות בארץ
ישראל המסקרנת, דוד שאך ניצח את גליית, לעבוד רוב השבוע
ובתמורה לקבל מגורים, מזון, ביגוד ומעט כסף וטיול מאורגן בארץ
ובסופי שבוע לסייר בעצמם בישראל; תיירים צעירים אירופאים,
שלבושם קליל, מכנסיהם קצרות, עיניהם תכולות וצלולות, שערם
צהוב, והם בולטים וזרים בסביבה בבהירות עורם הורדרד שבמהרה
יאדים מהשמש הישראלית; הבנות הנלוות אליהם, זהובות שיער
וצחורות, שעורן הצח חשוף בנדיבות ומבהיק בלבנו לעינים הלהוטות,
הפעורות, הנוצצות, כביכול בולעות אותן כבכורה טרם קיץ של
הסוחרים הערבים, שעוקבות ומלוות אותן למרחוק, - שנשיהם מכוסות
עד אין מתום בשחור והם לא הורגלו בכגון זה.  
  אנשי דת ארמנים רציניים למראה מהמנזר, שחורי גלימות וזקן,
שיער ועיניים, מגבעות מוזרות לראשיהם,  מהלכים מתונות ונושאים
אביזרי דת פסעו לאיטם בין ההמון.
  קבוצות של קתולים מבוגרים, נשים וגברים, או בני הדתות
הנוצריות למיניהן, אירופאים או יוצאי אמריקה, פסעו בעקבות איש
הדת: המדריך הרוחני שלהם, זרים למראה, אדומי-עור ומזיעים מהשמש
הקופחת, נלהבים מהגשמת חלום חייהם-להגיע לארץ הקודש, ולצעוד
במסלול בו צעד ישו בדרכו האחרונה, דרך היסורים, הצלב על גבו,
והם בעקבות צעדיו, מתפללים בהתפעמות ובשקט, לעתים במקהלה
נפלאה, בבתי-הכנסיות האפלוליים וגבוהי התקרה, שחלונותיהם
הגבוהים והמקושתים מעוטרים בזכוכית ססגונית ומחדירים אור
מסתורי מבחוץ דרך הויטראז'. הויטראז'ים,  בכנסיות שמפוזרות
ברחבי ירושלים, תיארו בדרך כלל אירועים מחיי הקדושים.
  סובבו שם גם ים של ישראלים צעירים, משפחות עם ילדים, חיילים
בשירות וחיילים משוחררים אך זה מקרוב, שאולי לחמו בגופם לשחרור
העיר, שוטרים, גם סוחרים ישראלים שבאו לגשש מה ניתן לעשות עם
המקור החדש והבלתי צפוי הזה לסחורה. הכל בכל מכל כל. עם רב
מוזר וזר הסתובב הלוך ושוב ברחובות, בסמטאות, בכל חנות ובכל
פינה
  העיר, על אנשיה וחנויותיה, הרחובות והסמטאות, הצבעוניות
והעושר שמוצג לראווה לא היתה מביישת שום עיר מזרחית אחרת ברחבי
העולם המוסלמי; הרחובות המתעקלים, מרוצפי האבן  שנשחקו והוחלקו
תחת צעדי אינספור אנשים, עגלות-עץ, כרכרות,  במשך הדורות.
רחובות רחבים או צרים ואפלוליים, מקושתים, בנויי אבן מסותתת.
פניות פתאומיות ולא צפויות לסמטאות ארוכות, אפלוליות מאבן,
שמובילות בתורן לסמטאות אחרות, מזמינות במסתוריותן, והמשותף
לכולן-מוצפות אנשים ונשים לבנים, צהובים, שזופים, גבוהי-קומה
ונמוכים,  נוהרים אי לשם הלוך וחזור, ילדים ערבים משחקים פה
ושם ליד חנות, בצחוק רם ובריצה, צעירים דוחפים מריצות עץ עם
סחורה אי לשם, במעלה הרחוב. החנויות-אחת אחרי השניה, אחרי זו
שלפניה, ואין חציצה בין האחת לרעותה, ולהן דלתות עץ ושערי
מתכת, לעתים מעוטרת בקישוטים ופיתוחי-מתכת שונים.  החנויות
ניצבו בשורה ארוכה, כולן פתוחות לרחוב; לא פעם דלת קטנה שאם
התכופפת מעט ונכנסת דרכה גילית חלל רחב למדי, עמוק, ארוך,
ועשיר, שלאורך כל קירותיו מדפים מכוסים עד לאין הכיל אוצרות
לעין התאבה של המתבוננת: המוני כלים מזכוכית, או נחושת, כסף,
קרמיקה, עור, עץ, כלים באינסוף צורות וגדלים. בפתח רבים
מהחנויות ישב בעל הבית בגלביה או בלבוש מודרני, בתחבוש, כפיה
או בגילוי ראש, לעתים מעשן נרגילה, עונה למבטים הסקרניים של
העוברים ושבים במבטים משתאים לא פחות, ובכניסה, מלמעלה, ובכל
מלוא החנות תלוייים בגדי קטיפה עשירה, כותנה, שמלות שחורות
שברבוע גדול של רקמה רקום  על כל החזה, ופסים באותו צבע נמשכים
כלפי מטה לאורך כל השמלה ועד לשוליה, ועל השרוולים, ברקמה
עשירה שמכסה באדום או בכחול, לפי מצב הקונה הפוטנציאלית;(
צבעי-הריקמה לאשה נשואה שונים מאלה של צעירה לא נשואה,) גלביות
רקומות, כפיות לבנות ומשובצות לבן אדום, לבן שחור או לבן כחול
מקופלות על מדפים עבור המוסלמים שבקונים. השמלות התלויות
מלמעלה פלשו גם החוצה: בכניסה לחנות נעות ברוח הקלה, מסתלסלות
וחגות, קוראות גם לישראליות שבעוברים ושבים: הכל בזול, קני
אותי. מזכרת מהעיר העתיקה, האכזוטית. לבשיני במסיבות כאשר
תחזרי לביתך המוגן, ותוציאי מקנאה את עיני הבנות האחרות. גם
חנויות בדים יקרים למראה, מקופלים, עשירי צבע, שברק עמום באדום
יין או ירוק-כחול עמוק נוצץ מהן, סאטן, קטיפה עבה ועשירה,
משי...
  היו שם כלי כסף ונחושת קלל, נוצצים וממורטים, טסים גדולים,
מרובעים  ועגולים, שפסוקים בערבית, באותיות מסולסלות, עיטורים
וערבסקות, חרוטים על כל שטח הטס; בחנויות אחרות היו כלי קרמיקה
מעוטרים בסגנון מזרחי בערבסקות ואותיות מסולסלות או בציורים
מסוגננים ופסוקים בערבית או לטינית. פסוקי קודש, בעיטור צמחי
בצבע כחול, ירוק, אדום - סגול, צלחות בצבע חרדל שמעוטר בעט
שחור, קערות, קעריות ומאפרות צבעוניים, קומקומי קרמיקה זכוכית
ומתכת קטנים וגדולים, צלוחיות שנוצרו כנראה במיוחד לתיירים
ועליהם דמויות מהנצרות-דגים, חמור, כבשה שנועדו להיות מושמים
בבית הקונה, להזכיר לו את הביקור בארץ הקודש, או לשמש כמאפרה
אצל החילוניים שבהם; גמלי עץ מחוברים זה לזה בשרשרת, כביכול
שיירה, פינג'אנים קטנים, כדים קטנים, בינוניים וגדולים, כלים
צבועים ביד שעוטרו בידי האמנים ארמנים תושבי העיר, שמומחים
במקצוע זה מזה דורות, או הובאו מאחת מאותן ארצות
המזרח-האקזוטיות האחרות: מרוקו, תורכיה, מצרים...
  בחנויות אחרות היו כלי זכוכית בצבע דבש, קערות גדולות
וגסות, קנקני זכוכית עבה, כחולים, צהובים או שקופים, עם בועות
אויר במרקמן, שנוצרו בעבודת יד, לשתיית מים בארץ החמה הזו,
בלוני-זכוכית בצבע כחול, צהוב דבש ועם זנב זכוכית מסולסל,
שנופחו מזכוכית גסה, תלויים בצרורות על הקיר - צבר של כדורים
שקופים, צבעוניים  ושבירים. קלתות קש רחבות וגדולות קלועות ביד
היו עמוסות בחרוזי-זכוכית לא סימטריים-מעשי ידי אדם, בכחול
וירוק, צבע דבש ושקוף. לעתים זכוכית עכורה ומלוכלכת ועם בועות
אויר בתוכה מהיציקה הלא מקצועית אך היפהפיה. בפתח החנות ישב
בדרך כלל בעל הבית, מביט בעוברים ושבים ומחכה ללקוחות שאכן
נהרו ובאו, קנו והתמקחו על המחיר-ששולם במטבע מקומי או מארצו
של של המבקר. הסוחרים, מבוגרים בדרך כלל, עם ובלי שפם מפותל
ואפל, שותים קפה בספלוני קרמיקה קטנים, או תה שהובא בידי צעיר
נושא טס מתכת ועליו קומקום נחושת מעוצב וכוסות זכוכית בתוך
מנשאי כסף, תה כהה מתוק  ומהביל.
  גם חנויות תבלינים צבעוניים, ובהן משקל עתיק יומין לשקילת
הסחורה הנקנית: אבקות של צמחים טחונים, מדיפות ריח עז, בצבעים
חזקים: אדום-חמרה, חרדל, גרעינים-שחורים, עגולים קטנים זרים
ומוזרים, עלים ירוקים מיובשים שמרשרשים אם הרמת באצבעותיך אל
אפך לרחרחם, מיני קערות ומכתשי זכוכית ואבן לטחינת צמחים
ותבלינים שמסודרים בצנצנות זכוכית מרובעות וסגורות, בשורות
ארוכות על מדפים לאורך החנות, ובעל החנות הסבלני מחייך אליך
בהרכנת גוו הארכני תחת שפמו ואינך יודע אם שוטם הוא אותך או
חיוכו בא מקרב לב .    בחנות שטיחים ראו מרבדים מכל קצווי
העולם, עזי צבע, אדומים ארגמניים כיין, בצבעי חרדל, כחול,
בורדו, גם בהירים מצמר עזים או כבשים, מברוקאד או קטיפה,
וארוגים בדגם הנהוג במשפחה, בשבט או בארץ שממנה הובאו; גדולים
וקטנים, שטיחי משי מסין, עם דגם פרחוני  קסום, מארמניה, מהודו,
שטיחים אפגניים, תורכים, שם נערות רעולות שמטפחת מכסה את
ראשיהן, כפופות מבוקר עד לילה, במפעלים או בבתיהן, תמורת שכר
זעום, אוספות דמי יום ביומו למוהר הנכסף, והן שוזרות אל תוך
השטיח את גן העדן שבדמיונן: צפרים מצייצות, פרחים בכל צבעי
הקשת, עצי פרי, תפוזים כתומים בתוך עלווה ירוקה, עגולה, כשל
הארמון באלהמברה, טווסים גאים שבסוף כל נוצה בזנבם הפרוש
מתנוססת עין ירוקה, שטיחונים לתפילה וכאלה שנועדו לכסות רצפת
מסגד או ארמונות פאר. כל אחד עשיר ממשנהו בעיטורים וערבסקות,
והם מפוזרים בכל החנות, מקופלים ומונחים על מדפים ועל השולחן
המרכזי, גם פרושים ותלויים מתקרת החנות בגאון, ולעתים שטיח
פרוש על מדרכת הרחוב בואכה החנות, כמזמין אותך, ההילך, לפסוע
ולהכנס אל תוך כל הפאר הזה.
  פה ושם הסתובב ברחוב גבר צעיר דק גו וקרא בקול: תמרהינדי,
ואם תבקש יעצור, ומתוך הכד שעדיין נישא על גבו, ימזוג כוס
מהמתוק המתוק הזה, ותוך שאתה לוגם לאטך תנסה למצוא את המטבע
המתאים לתשלום בעיר הישנה החדשה הזו-מטבע ישראלי או זר. איש עם
חמור רתום לעגלה קטנה עבר לאטו  לאורך הרחוב ופעמון מצלצל מבשר
את בואו למרחוק; מוכרי כעכים ישבו ליד עגלתם המוצלת בבד
צבעוני, וריח הכעכים העגולים או המארכים שאך זה נאפו, שסומסום
מפוזר עליהם כיד  המלך נישא למרחוק ומושכך באפך למהר ולקנות,
ובקנותך אחד או עשרה מהם, יתן המוכר בידך, צרורה בנייר עיתון,
אבקת זעתר טחון עם מלח וסומסום, לטבילת  בשר הכעך הלבן בקמצוץ
מהאבקה, והטעם והריח - גן העדן.
  היו חנויות למטבעות, חנויות למצרכי מזון לסוגיהם, גם
מזרחיים ומתוקים מדבש: רחת לוקום עם ובלי אגוזים, בטנים
משוקעים בממתק הדביק והמחופה סוכר לבן ודק, חלבה בהירה ועם
שוקולד, כנאפה, בקלאווה ושאר עוגות נוטפות דבש וממולאות שקדים,
אגוזים מבצק אטריות דקות, שמתפצחות  ומשאירות טעם גן עדן
בפה.
  נראה לה, שכל טוב העולם, כל המסתוריות והצבעוניות, כל העושר
וגם הסכנה, מרוכזים בעיר העתיקה הזו.
  השתיים הסתובבו שעות, בעיניים נוצצות ופעורות, תוך שהן
ממששות כאן אריג רקום, פה צלוחית קרמיקה מעוטרת ויפהפיה,
בולעות בעיניהן את השפע האדיר והצבעוני שאך זה מקרוב נפתח לפני
הישראלים. צ'לה התמקחה פה ושם עם מוכר, פיזרה חיוכים וגם קנתה
משהו ושמה בתיק הרחב, מכיל-הכל, שנישא על כתפה, ועם רדת הערב
הן ישבו לשתות תה מתוק בבית קפה באחת הסמטאות. בעל בית
הקפה-צעיר ערבי, ששמע שהן זרות בעיר הזמין אותן לישון בביתו.
  האם היה לה נדמה-בהפכה בזכרונות שנים אחורה, שהן הלכו איתו
לבית מוזר, בו המון חדרים, אפלולי, ריק למדי מרהיטים. כיוון
שהיתה עייפה מדי  חיפשה רק מקום להניח בו את הראש.  הלילה היה
עבורה טרוף שינה למדי. לא ממש פחדה. לא חשה איום, אף שהיה זה
זר ומוזר. מצב לא מוכר. בעיר העתיקה, בביתו של גבר ערבי מנומס,
אולי לא נשוי. בחורות צעירות ונחמדות אך נציגות המנצחים. לא
יעיזו לעשות לנו כלום, לחשה לה חברתה שנענתה להזמנתו, אף
שהקבוצניקית פחדה וגם אמרה זאת בשקט לצ'לה. לא היה להן, באמת,
מקום לישון. בית הדוד הירושלמי לא היתה אפשרות-לא משתפים דודים
מבוגרים בהרפתקאות.
  הכל אפשרי בימים שלאחר מלחמה.
  והאם היה נדמה לה שחברתה נעלמה במשך הלילה מהחדר בו ישנו
וממיטתה, וחזרה רק לפנות בוקר?
http://stage.co.il/story.html?preview=1&story=537389999