כשיצאתי איתך למרפסת
טבלו המרחבים בגשם
שירד וּפסק לסירוגין
עצי הדר הבריקו למטה
ומעבר להם ברושים שנדמה כאילו היו שם מאז ומתמיד

כשיצאת איתי למרפסת
נָגַהּ השולחן באינספור אבניו הקטנות
האור השתקף במים
והחזיר לך את הסומק הטבעי

כשהזזתי את הכיסא
ומחיתי את הרטיבות
רציתי שתשבי איתי -

כשגחנתי מעל המעקה להיטיב לראות
ידעתי שלא יגיע מבטי עד לקרקע
ידעתי שלא ייפגשו מבטינו
שוב משני צִדי השולחן

כאשר שַׁבְתְּ אל הבית פנימה
שאפתי אל קרבי שוב
בפעם האחרונה
את שובל ניחוחך שעוד נותר