הייתי אומר שאי אפשר לקחת כאב של אדם אחר, ומתנצל. הוא היה
אומר שהוא מבין, ובכל זאת. ואז הולך.
האמת היא, שאפשר. אבל רק מתוך אהבה. לא מתוך אנוכיות, יקירי.
סליחה.
כשאדם אוהב הוא מסוגל להתקרב לאדם מבלי שגופו יתרחק. כשאדם
יודע איך לגעת ומצליח לאזור אומץ, הוא נוגע. ודרך המגע, אני
מאמין, אפשר לשאת חלק מכאב של אדם אחר. ואז אתה מתקפל בכאבו.
לא ידעת כמה כואב לו. פתחת כבר את שעריך.

לפעמים לקחה המוזיקה את כאבי. או שפשוט מילאה את מקומו בתוכי,
כי אחרי הכל, המוזיקה נכנסת פנימה, ולכן אינה מסוגלת להוציא
דבר.
אולי גופי עשוי מיתרים-מיתרים, ורעד זה או אחר ניער מעליהם את
הלכלוך שהצטבר בהם במהלך השנים.
אולי נגעת בי והורדת?

בשביל שאדם יתקרב אליך אתה צריך להשיג את אמונו. הוא נותן לך
אותו לאט. אלו דברים פשוטים אך לעומת מתמטיקה ופסנתר לא צלחתי
בהם בבית הספר ואני רק עכשיו מתחיל להבין אותם. הוא בוחן את
אמונו בך בכעס. אל לך להתרגז. אל לך להעלב.

אל תקחי ממני את הכאב. אל תקחי ממני את הכאב, כי את לא מסוגלת.
אל תקחי ממני את הכאב כי גם אם את מסוגלת, את הדרך לשם אני לא
אוכל לסבול. אני לא אשרוד.
את הכאב אל תקחי ממני, כי איזה עוד דבר בעולם אני יכול לומר
שהוא באמת כל כך שלי? כי מה עוד נמצא איתי אפילו כששום דבר אחר
כבר לא נמצא? כשדמעותי נטשו אותי, כשעברי טושטש, כשאין לי
מציאות לנשום בה, אתה עוד שם.