נשען אל הווילון,
עיניו לובשות דוק של עצבות
ופניו מופנות אל החלון.
לא ברור אם דוק עצב הוא זה,
הרהור או זיכרון...
אך בעליל נראה שהקשיש הזה
לא בזמן
לא במקום.
מבטו נישא אל השמיים
ללא פוקוס...
עוטה מין ריק כזה...
מאחורי המשקפיים.
העננים המתקדרים שבשמיים
משקפים את מבטו ואת הלך רוחו,
ועל אף הבוקר שעלה הכל נראה כמו
לפנות ערב, אחר הצהריים.
החורף יורד עליו, המסע שלו נמשך,
והוא נראה כאילו שהמשא שהוא חובש
כבד מאד עכשיו.
ואז, אישה אחת ניגשת,
והוא רואה אותה מרים אליה את פניו,
ואור גדול ניצת בהם,
נולד הוא מחדש. |
