אני מוכרח למהר, חשבתי לעצמי, כמה דקות אחרי שהעייפות הכריעה
אותי והכנסתי את הסימנייה לספר. השעה כמעט שלוש בלילה ונשארו
לי לכל היותר עשרים, במקרה הטוב, שלושים שנה, עד שאחזיר ציוד.
הזמן טס ויש לי עוד כל כך הרבה דברים לחשוב עליהם ועם קצת מזל,
גם לממש. למשל, לקנות קרוואן ולחרוש איתו המון ארצות שטרם
ביקרתי. לא תהיה לי כתובת קבועה. אחנה במקומות מעניינים, אכיר
אנשים ותרבויות, בלי שעון. הזמן לא יהיה באג'נדה שלי. בטח
אתגעגע לכל מי שאשאיר אחריי בארץ, למשפחה, לחברים, לחוצפה
הישראלית, אבל - כמו שאומרים - לכל דבר יש מחיר. ואני מוכן
לשלם. מוכן ביג טיים. הגיע הזמן שאנער מעליי את המוסכמות של
"צריך", "ככה עושים כולם", נורמלי ולא נורמלי. אקח אתי ספרים,
לקרוא בלילות, כמו שאני אוהב. מעט בגדים, ג'ינסים וכמה חולצות
טי-שירט, אסע למקומות עם מזג אוויר טוב, לא חמים מידי ולא קרים
מידי. יהיה לי בקרוואן כל מה שאזדקק, כדי שלא אצטרך לסיוע
מאחרים. אוכל מאכלים אקזוטיים, אתרחץ באגמים, קצת כמו האדם
הקדמון. פשוט וצנוע. אקח אתי גם טלפון לווייני, לכל צרה שלא
תבוא וגם כדי לדבר עם הנכדים. לספר להם איפה סבא מטייל ואיזה
חוויות סבא חווה. הם יבינו. אולי מי מהם יצטרף אלי לפרק זמן,
לראות עולם. אם אתגעגע, אחזור לקצת, ואמשיך בנדודיי. אין לי
הרבה זמן. בקושי עשרים, שלושים שנה. אתמול ראיתי קרוואן חונה
בצד אחד הרחובות. יפה כזה, עם חלונות, וילונות ומזגן. לבן.
בגודל של משאית קטנה. לא צריך יותר מזה. אולי אאמץ כלב שיצטרף
אלי. שיהיה לי עם מי לדבר וללטף. כמו פעם. |