הוא מסתכל אליה. הוא בעצם מסתכל עליה. רואה איך השפתיים שלה
זזות. הכל קורה מהר מדי. היא כרגע עם חברת אשראי או שאולי זה
בנק. כל כך הרבה מספרים ובמהירות שהוא מתקשה לעקוב אחריה.
הילדה הקטנה שלו. הוא אוהב אותה. הוא חושב. אין לו כח להניד את
הראש. גם הנשימה קשה עליו. איך זה שהשנים מצליחות לבגוד בו.
הוא זקן, הוא שואל וחושב לעצמו. איך זה שאחרים נוהגים אותו
והוא בועה. צל. רוח רפאים . הוא עוד מתכנן לקרוע את העולם. עוד
רק חידש את הביטוח לאופנוע וכל העסקאות הנהדרות לחו"ל שהוא
רואה בעסקה טובה.
היא גוזרת כרטיס אשראי. היא מסתכלת עליו, מניחה את ידה על כתפו
ושואלת אם הוא בטוח. אם הוא מבין. אין לו כח לענות. אין לו
מושג לגבי מה הוא צריך להיות בטוח ומה יש כאן להבין. כנראה שכל
מה שהיא עושה זה לטובתו. גם הבן שלו התחיל לבוא לתת יד. איך
הוא הצליח לפספס אותו. את כל הטעויות הוא הצליח לעשות דווקא
עליו. הלוואי והיה יכול לחבק אותו חזק. ויש את הבת השלישית שכל
הזמן דואגת. לא יודע מה היה עושה בלעדיה. איך זה שהחיים מטים
את הכף שלא לטובתו. זה מוכרח להפסק. אוטוטו יסתובב הגלגל. הוא
בטוח. כך זה היה מאז ומעולם.
מישהי מביאה לו תה ואומרת לו שאולי יתיישב. צעירונת נחמדה. הם
קוראים לה מילה. נכון. היא המטפלת של אישתו. יש לה תחת לא רע
הוא חושב לעצמו. הוא אוהב תחת מלא כזה. אפילו יותר.
"אז אני מבטלת גם את זה" הוא שומע את המילים קרוב לאזנו.
השמיעה שלו גם הולכת ומתפוגגת. והלב שלו מתעייף יותר ויותר. כל
רופא שבדק אותו לאחרונה דאג לציין שהלב שלו חלש. שמונים וששה
חורפים לא הולכים ברגל. כל פעולה פשוטה דורשת ממנו הערכות
מיוחדת. להתיישב, לקום מהמיטה, לקשור את השרוכים או ללבוש
גרביים. מעולם לא נתן דעתו על המורכבות הכמו בנאלית של פעולות
היומיום. כל כך הרבה הוראות למח ואיזה ביצועים מדוייקים. והנה
עכשיו, כולם בוגדים בו. הגפיים, האיברים הפנימיים, הבנקים,
חברות האשראי. אפילו עוויות הפנים והמילים היוצאות מפיו.
"הבנת? אני מבטלת גם את זה" הוא שומע שוב וכמו מתעורר לרגע.
הוא כל כך עייף. כל מה שהוא רוצה זה לישון. הזוטות האלה שהם
מטרידים אותו איתן. שיניחו לו. הוא מהנהן ומפטיר בסדר בסדר.
שומע את עצמו והחולשה מפחידה אותו. מה זאת אומרת לב חלש הוא
שואל את עצמו. מה זה הלב הזה. מה הוא עושה פתאום שבגללו אין לי
כח ולמה לעזאזל אין איזה כדור קטן שיטפל בזה עכשיו ומיד. אסור
לו לחשוב כל כך הרבה מחשבות יחד, הוא יודע. רק המחשבות מאיצות
את קצב ליבו והנשימה שלו נעשית כבדה והעייפות משתלטת עליו.
הלוואי ואמות בשינה, הוא חושב לעצמו. מיתה מתוקה כזו. מהר מאוד
הוא מרחיק מחשבות על מוות. לא הוא. הוא פוחד למות. אין לו כל
רצון למות. הוא עוד רוצה לטייל ולטוס לחו"ל ולכתוב את ספר
הזכרונות שלו. יש לו תכניות לפחות עד גיל מאה ועשרים.
נכנסת זו הנחמדה עם התחת ושואלת אם התה בסדר. הוא לא זכר שיש
תה או אם שתה ואם יש ושתה, אם הוא בסדר. הוא מחייך. גם זה
מכביד על הנשימה. הוא בעצם רוצה לישון. הרבה. לאגור כוחות. לא
מאוד ברור לו עבור מה, אבל איזו ידיעה פנימית משדלת אותו לעצום
עיניים. הוא רוצה להפסיק לחשוב. יש לו כל כך הרבה על הראש שהוא
פשוט מרים ידיים ומתפלל שהכל יעשה מעצמו. הנה, חנוכה עכשיו.
הוא מזמין שגם לו יקרה נס. הוא לא צריך נס גדול. גם קטן יספיק.
כמה טלפונים, כמה ניירות, לסגור עם פלוני, למכור, לקנות, לתת
הוראות, לפתוח, לסגור והוא צף בין העולמות. נעים לו המצב הזה
והם כל הזמן טורדים את מנוחתו. הוא רואה בזווית העין שהיא
גוזרת כרטיס אשראי. בעבר הוא לא היה מסכים לזה, כרגע הוא מוכן
שיעשו הכל ושרק יניחוהו לנפשו. הוא כל כך לבד. מילא לבד, הוא
חושב לעצמו. מילא לבד, אבל בודד. איך זה שכל השנים לא ממש
הצליח לשתף את הקרובים לו בדאגות, בחששות, בקשיי ההתנהלות מול
הטכנולוגיה שבולעת חלקים ממנו בכל יום. הנכדים יושבים איתו
ומראים לו "אייקונים", שוטפים אותו במונחים ומושגים והוא לא
מצליח להדביק את הקצב. הנה, עם האצבע, ככה, רואה. עכשיו אתה.
הנה, יופי, מצויין. אז הבנת? הוא אומר שכן. הוא מרגיש שנמאס
להם. עם כל אחד מהם ישב לפחות שלוש פעמים ובכל פעם הוא מבקש
הכל מחדש. הוא אפילו העתיק איזה מספר של איש מחשבים שזו בדיוק
העבודה שלו - לתווך לגיל השלישי את הטכנולוגיה. אינטרנט,
פייסבוק, ווטסאפ. והוא קונה את הכי טוב שיש.
שאלו אותו למה אתה צריך אייפון שש, מה כבר אתה עושה איתו והוא
חש מושפל. הם כבר לא מאמינים שהוא יסגור את הפער. למען האמת
הוא מבוהל מהמכשירים האלה. אבל הוא לא מוכן להודות בפני עצמו
שזהו. שבאמת כבר אי אפשר יהיה לסגור את הפער הזה. שצריך להצמד
למוכר והטוב ולהנות ממנו. פעם היו אומרים לעשות לימונדה.
מעניין אם הדור הצעיר מכיר את ההמשלה הזו. אין לו כח ללימונדה.
הוא רוצה  להחליק אגודל על אמה, לומר אברא כדברא ולהתחיל
מהתחלה. כמו להגיד שוברים את הכלים ולא משחקים. הוא רוצה להיות
חלק. רוצה להשתייך ובכל כיוון שהוא מפנה מבטו אין לו מקום. הוא
שקוף. הוא לא רלבנטי.
יופי, אז סגרנו שאנחנו מבטלים, דופקות המילים על אזניו,
מתאמצות להכנס. היא מסמנת לו מקום על הדף, מושיטה לו עט והוא
חותם.