ראשית כל לחובבי ההיסטוריה מעט עובדות יבשות. מקור השם מצפה
רמון נוצר מהמילים רם-און, ועקב החום הרב שמכה במקום בשעות
הצהריים, נמסו המילים ונדבקו מחדש.
'מצפה' מכיוון שתושב המקום מצפה באופן תמידי, למשהו, כל דבר,
שיקרה שם.
'רם' מכיוון שהוא מתנשא, לאו דווקא בגובהו הרב אלא פשוט בעצם
היותו הוא, מפריח חלקת מדבר עם מאות טבעונים, חאני בוטיק
למיניהם, ויעלים שמפזזים באלגנטיות ברחובות העיר.
'און' עקב מספרם הרב של הצעירים אחוזי התשוקה שמסתובבים במקום,
צמאים לאהבה ללילה כמו שצמח בלב מדבר צמא למים. הם, כמוהו,
נאלצים להתמודד עם שממון הציה יום ביומו ואין מי שירטיבם.
כשתגיע ליעד ותוריד את רגלך מהאוטובוס, הסתכל סביב. וודאי
תחשוב שירדת בתחנה הלא נכונה והגעת אל שנות ה-50, אך אל דאגה
זה קורה לכולם, תלחם בדחף לברוח חזרה לאוטובוס ותצא החוצה.
תרגיש את המקום.
כמעט מכל פינת רחוב, ויש כמעט שלושה, יוכל המבקר לחזות בפלא
הטבע של מכתש רמון. הדבר ידמה לבור גדול מלא חול ואבנים,
שבתוכו מתנהלים חיי טבע בראשיתי. מעטים יודעים שהמכתש נוצר עקב
אסטרואיד גדול שצה"ל הנחית בהקמת המדינה בהוראתו של בן-גוריון
על מנת להכין תשתית לבריכה, כי טען שמאס באנשים הנותנים בו
מבטים תוהים בעת שהוא עומד על הראש על שפת הים, ולכן רצה
להעביר את עמידותיו לשפת בריכה. ברם הטייס, שכוח הילדים, עלתה
חמתו כשלא הצליח למצוא ילדים תימנים לחטופם, וכנקמה חטף מהתיק
של התימני בבסיסו בקבוק מלא של מיץ גת, ועלה להפגזה שיכור
כלוט, ובמקום להפיל את האסטרואיד על מצפה רמון כפי שהורה
בן-גוריון כי טען שהם גונבים לו את הלקוחות מהצריף, שגה בניווט
והסלע הכביר התנפץ מטרים ספורים משם והותיר בור עצום. את
הבריכה מילא בן-גוריון במים טריים, והיא הייתה לחמדתו, אך מהר
מאוד הגיעו המתיישבים הבדואים שמהכפרים הסובבים והשאירו עטיפות
ארטיק וחצאי פיתות בבריכה, עד שהגיעו מים עד נפש בן-גוריון,
והוא ייבש את הבריכה ואיתו את הנגב כולו.

במהלך היום תבחין בשומרי מצוות רבים מתהלכים ברחובות היישוב,
אך טרם ייבהל החילוני המצוי וינוס חיש מהר מן המקום, יוכל פשוט
לקרוא שבת שלום אל חובשי הכיפה, ללא התחשבות בלוח השנה העברי,
ועד שיקלוט הצדיק שהיום הוא יום חול, תהיה כבר יהיה הרחק
ממנו.
בכלל יש לזכור דבר-מה כשמגיעים אל השממה, כל יום הוא יום חול.
מראשון ועד שבת, מתשרי ועד אלול. חול. פשוט יש מלא חול. לפעמים
הוא מוצק יותר בצורת אבן ולפעמים קל ונידף ברוח הנעימה, ונוחת
ישר בעיניים שמתחילות לדמוע במרץ. אכן אירוע מרגש.
אל נא יתבלבלו הקוראים עם חו"ל שם יש בניינים מפוארים
והיסטוריה מרתקת, פה לא תמצאו ארמונות ובוודאי שלא הרמונות
(ואם מצאתם אחד כזה אשמח להתעדכן ולבדוק אותו בעצמי). פה יש
חול וזהו.
לתייר חובב חיי הלילה מחכים מספר מקומות בילוי, ביניהם מועדון
ג'אז מפואר שמנגן מדי ערב מוזיקה חיה לגמרי ממיטב היצירות
הקיימות בשוק, ומנחיל אווירה אירופאית אצל היושבים. בנוסף
לעיתים מנוגנת מוזיקת גָּ'אהז. ה-ה' כמובן מתייחסת לאדון
העולם, אשר שכינתו נוכחת בעת נגינת המוזיקה הזו. מה חבל שאנו
בני האדם הפשוטים, לא מצליחים לחדור אל עמקי נבכו של האלוהים
ולהבין את שפתו, והדבר נשמע כערבוביית צלילים מקושקשים שנערמים
בחוסר קצב על הבמה האפלולית, אך מדי פעם נשמעת תקיעה רמה
בסקסופון להעיר את אלו שנפלו לנמנום.
ישנו מקום שוקק נוסף להרפתקנים. שם, בנוסף לערבים מוטרפים
מאלכוהול וריקודים קצביים על רחבת האולם, נערכים מעת לעת
טורנירי דמקה המושכים אליהם שחקנים ויעלים מקצועיים מכל רחבי
המכתש. האווירה מתוחה ביותר והציפורניים נכססות בקצב מבהיל. כל
חייל המגיע אל יעדו והופך לחייל דו-קומתי מוכתר למלכה במחיאות
כפיים רמות.
דבר נוסף שהתיירים נוטים להירתע ממנו בהגיעם למקום הוא כמובן
הרעש האיום שמתחיל להישמע בקולי קולות בתוך ראש התייר. אין
סיבה לדאגה, תופעה זו נקראת שקט מדברי, ולאחר כמה שעות מתרגלים
לעניין, וצעקותיה של אמא "מה יהיה עם החיים שלך?!" נחלשים
בהדרגה. יש כאלו שאף אוהבים את הרעש לאחר זמן מה.
עוד חשש נפוץ של תיירים המגיעים למקום זר הוא כמובן גניבות,
ואכן יש פה סיבה לדאגה. אנו מקבלים תלונות רבות ממבקרים שחזרו
וטענו שנגנבה עליהם דעתם. מהשלווה, מהשקט, ומהרוגע ששורר שעה
וחצי נסיעה מכור ההיתוך הממיס אנשים בעודם בחיים ששמו
באר-שבע.
בקיצור, המקום מקבל ביקורת מוצלחת למדי והוא מומלץ לנופש למי
שמחפש שיח פנימי עם עצמו, לצעירים חסרי מנוחה, וחסרי עבודה,
לחובבי מדבר פראי, ולאנשים שקיבלו פנצ'ר סמוך לעיירה.
אלו שמחפשים בילוי קצת אחר מוזמנים להמשיך עם הרכב עד לאילת,
ואלו שמעדיפים את אילת מוזמנים אחרי הגעתם לאילת להמשיך עוד
יותר עם הרכב עד שייראו ים, שם ייסעו ממש עוד קצת עד שירגישו
את האוטו שוקע לאיטו בתוך המים. לא לדאוג, תחושת החנק תהפוך
לאחר כמה דקות לערפל צמרירי ורך...